טוב חייל רוקד מחייל מוכה על המרמרה

"חיילים רוקדים בחברון". השמאל הקיצוני קפץ על הסרטון כמוצא שלל רב: דובריו מיהרו להכריז כי זהו "רחוב מרכזי בחברון, או שהיה מרכזי. תנועת ערבים ברחוב מוגבלת. ילדים שהולכים לבית הספר עוברים דרך מגנומטרים, וחיילים בודקים בדיקה ביטחונית את תיקיהם ואת תיקי המבוגרים". נורא ואיום, חושב הקורא הישראלי הממוצע שעבר היום לפחות מגנומטר או מאבטח אחד בכניסה למסעדה, לקולנוע או לקניון.

השמאל הקיצוני מנסה לשכנע אותנו להרכיב את המשקפיים המעוותים שלו. במשקפיים האלה, ההיסטוריה מתחילה ב-1967, חברון היא "עיר פלסטינית" וכל הרחובות בה הם "רחוב השוהדא". אבל הרחוב שבו בחרו החיילים מהנח"ל כזירת ריקודים הוא דווקא הרחוב שמעל בית העלמין היהודי העתיק של חברון. מתחתיו נערכה לפני כשנה העצרת הממלכתית לציון 80 שנה לפרעות תרפ"ט. מקבר האחים שלהם, נזכרים 67 הנרצחים בחיילים הבריטים, שעמדו מנגד כשעיר האבות הפכה לעיר ההריגה - ומעדיפים את הריקודים של חיילי צה"ל.

הרחוב שבסרטון מכונה "ציר טבגר", על שם פרופסור בן ציון טבגר שבשנת 1974 החליט להעדיף את שיקום בית העלמין בחברון על פני משרה אקדמית באוניברסיטה. "בית העלמין היה מוזנח, המצבות מנותצות, הערבים השתמשו בהן לצרכי בניה", נימק טבגר את בחירותו. "על הקברים היו נטועים כרמים ומסביב פוזרו שברי המצבות". בית העלמין חולל ונהרס בפיקודם של החיילים הירדנים, ששלטו בעיר עד שהוחלפו בחיילים המרקדים שלנו.

למרגלות רחבת הריקודים המאולתרת קבורים גם התינוקת שלהבת פס, מרדכי לפיד ובנו שלום, ועוד עשרות שנרצחו בחברון רק בשל היותם יהודים. הרוצחים הערבים לא התחשבו בהסכמי ה"שלום" שחתמו מנהיגיהם, ואילצו את צה"ל לנקוט מדיניות של הפרדה בין שתי האוכלוסיות בעיר. הפרדה שוויוניות כמובן: על היהודים נאסרה לחלוטין התנועה ב-97% מחלקי העיר. על הערבים הוטלו מגבלות ב-3% בלבד, והם נאלצים רחמנא לצלן לעבור "בידוק" כמו כל אזרח ישראלי מצוי.

אגב, קריאת המואזין ברקע של סרטון החיילים המרקדים מעידה כי השעה היא 04:30 לפנות בוקר. לכן הרחוב ריק, בדיוק כמו בתל אביב בשעה כזו.

כדאי גם להרים את העיניים לרגע: הנוף הנשקף מרחבת הריקודים הוא מרכז העיר האמיתי של חברון. העיר פורחת, שוקקת מסחר ותנופת בנייה. שם אין הקפאה: "לקחו אותי לראות את השוק שגאוות העיר עליו...בעירייה אומרים שאין מודרני ויעיל כזה בכל פלסטין. גם לא בירדן. ואפילו לא בתל אביב", כך התמוגג דני רובינשטיין מעל דפי העיתון. הכל כמובן תחת ה"כיבוש" הישראלי של החיילים ה"אכזריים" הרוקדים לפנינו. תמונת המראה של חברון היא כמובן עזה, בה אין חיילים ישראלים, רק חיילי חמאס.

מרחבת הריקודים הצה"לית ניתן להשקיף גם על חצי מיליון יהודים, שנוהרים מדי שנה לחברון, נוהרים ומצביעים ברגליים - אלה הרגליים שהחזיקו את הידיים של שרי הממשלה, כשהצביעו בעד מערת המכפלה כאתר מורשת יהודית. וגם על השכונות היהודיות המתחדשות, המחזירות חיים יהודיים למקום ממנו נעקרו באכזריות.

כל זה לא מעניין את דוברי השמאל הקיצוני, שמגחיך את עצמו לדעת כשהוא מכנה את הרחובות המאובטחים בחברון בכינוי "כיכר השוק ריקה". כמה סמלי הביטוי הזה. עמוס עוז, הכהן הגדול של השמאל, התרעם על נעמי שמר כשכתבה את המילים הללו ב"ירושלים של זהב". הכיכר אינה ריקה, טען. ערבים מהלכים בה מדי יום ואפילו יורדים אל הר הבית – הכל תחת הכיבוש הירדני. אבל בעיני המשוררת הלאומית שלנו, הכיכר היתה ריקה, כיוון שיהודים לא התהלכו בה. כך הרגיש גם עם ישראל בהמוניו כשאימץ את השיר אל לבו, וכך הוא חש גם היום, מודה יום יום לחייליו הגיבורים המאפשרים את המשך החיים היהודיים בעיר האבות.

שמאלנים יקרים, אל תרכיבו לנו את המשקפיים המעוותים שלכם. תנו לחיילים לרקוד קצת. אנחנו מעדיפים אותם רוקדים כמו בסרטון מאשר מוכים כמו בסרטונים מהמרמרה.

אורית סטרוק, מנהלת המחלקה המשפטית ביישוב היהודי בחברון ומנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע