כך מצאתי לי רב
כשבשיעור הראשון הוא הביע הערכה וכבוד למהפכה הציונית, כשהוא שפך את לבו בתפילות הימים הנוראים - ידעתי שמצאתי לי רב. תלמידו של הרב יהודה עמיטל, הרב בני לאו, נפרד
לפני 31 שנה, בחודש אלול תשל"ט, הכרתי לראשונה את הרב יהודה עמיטל. היינו תלמידים צעירים והוא היה ראש ישיבה בשיא כוחותיו, מנהיג של ישיבת הסדר המושכת מאות תלמידים ומסמלת את הזן החדש של גידולי הארץ: "ישיבות ההסדר" המחברות את העמל בתורה עם המצוינות הצבאית.
השיעור הראשון ששמעתי ממנו היה על "המספד בירושלים" – דברי הרב קוק לאחר מותו של הרצל. השיעור הילך
שני שיאים אני זוכר משיעור זה. האחד, היחס המכבד לכל המהפכה הציונית שהוא ראה בה חלק מרכזי במהלך הגאולה של ישראל. לא לעג של ראש ישיבה על ה"חילונים", לא גבהות לב של איש דת המתאר "עגלה מלאה מול עגלה ריקה", כבוד! השני היה הסברו לפרק מיחזקאל המתאר את חיבורם של עץ אפרים ועץ יוסף, תוך שימוש בתורתו של נגה הראובני, איש נאות קדומים. זה היה לימוד חדש המחבר את תורת הבוטניקה עם התנ"ך, ומשם לעומק המחשבה המקורית של עם ישראל.
בסופו של השיעור הזה ידעתי שמצאתי לי רב.
את תפילותיו של הרב עמיטל בימים נוראים לא אשכח לעולם. הם נחרטו בתוכי ומילאו אותי בעוצמה של התרגשות דתית. התפילה בקעה ממנו. לא בחנפנות, לא בגנדרנות ולא בהתבטלות. הוא עמד לפני קונו ושפך את ליבו.
בסופם של הימים הנוראים ידעתי שמצאתי לי רבי.
המפגש האישי-הפרטי איתו היה קשה. באמצע חודש שבט נכנסתי לחדרו על מנת לקבל ברכת הדרך לצאתי לצבא. בחרתי לצאת למסלול צבאי רגיל ולא למסלול ה"הסדר". הרב עמיטל גער בי על שתפסתי מקום של מישהו שהיה יכול להשתלב במסלול הייחודי הזה. בעיניו (באותם שנים) תלמידי ישיבות ההסדר היו חוד החנית. כל דרך אחרת הייתה "בדיעבד" בעיניו. הפשרה הייתה ממנו והלאה. במהלך שנות הצבא, כשראה שאיני ניתק מעולמה של הישיבה, הוא האיר פניו וקירב אותי כבראשונה.
מימד חדש
בהיותו איש שקרוץ ממידת האמת הצליח להוביל את עצמו ואחריו את תלמידיו למהפך הגדול של מוצאי מלחמת לבנון. יחד עם ראש הישיבה הרב אהרן ליכטנשטיין שיבדל"א, הקים הרב עמיטל את הזרם ה"מימדי" בתוך הציונות הדתית. עבורנו זה היה רגע של מהפכה. מצאנו עצמנו קרועים בתוך משפחות ובין חברים, בין הזרם הדבק ב"גוש אמונים" לבין הזרם החדש שמרסן את חדוות ההתיישבות ודורש להעצים את התודעה החברתית והמוסרית בתוך העם.
תנועת מימד לא התכוונה להיות תנועה "שמאלנית". היא ביקשה להיות תנועה שעל דיגלה חרותה האחריות לכלל ישראל, לשאלות של מוסר וחברה ושמבקשת להקדים את האחריות לעם לשלמות הארץ. הרב עמיטל שילם על ההנהגה הזו מחיר כבד של בדידות. הוא הפך להיות לסמל של הפניית עורף למפעל החלוצי של הציונות הדתית. תלמידו הקרוב חנן פורת שיבדל"א הפך להיות ראש המחנה האחר. אני זוכר לוויה של אחד מראשי הישיבות שבהן הלכתי לצידו של הרב עמיטל. אלפים הלכו באותה לוויה והרב עמיטל הילך בצידי הלוויה, איש בודד. הוא לא ויתר על דרכו והשקפתו והמשיך לצעוד בה – גם כשההמונים גינו וביזו.
הרב ביקש: "תשמשו בשכל"
במהלך השנים הפכו חלק מתלמידיו, ואני בתוכם, לרבני קהילות וראשי ישיבות. עינו הטובה אלינו ועלינו הייתה למקור של חוסן ובטחון. הוא סמך עלינו שנמשיך את הקו שאותו התווה לנו. "לא הכל הלכה", היה נוהג לומר. "תשתמשו בשכל הישר שלכם" הקפיד לדרוש. איש של אמת, איש של דבקות ואיש של אחריות לכלל ישראל.
סיפורים רבים אוכל לספר כאן, אך אבחר בתמונה אחת. לפני מספר שנים הותקפתי על ידי קבוצת לומדי תורה בנושא מסוים. כחלק מהשיח הדתי המקובל במחוזותינו הם שאלו אותי "מי הרב שלך"? (במילים אחרות – על מי אתה סומך בהוראותיך ההלכתיות). עניתי באופן ספונטני – "הרב עמיטל". למחרת נכנסתי אליו, סיפרתי לו על המעשה וביקשתי את סליחתו על שהשתמשתי בשמו בלי לשתף אותו בדיון ההלכתי עצמו. הוא חייך את חיוכו הקורן והגיב בדרכו החותכת: "אתה רשאי לומר תמיד שאתה סומך עלי". ככה, במשפט
קצר ומדויק, העניק לי הרב עמיטל את החוסן הדרוש להנהגה רבנית ורוחנית.
כשרבי עקיבא נפרד מרבי אליעזר בן הורקנוס, שהלך לעולמו מנודה מכל עולם חכמי יבנה, קרע בגדיו ואמר: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי מעות להרצותן". הרב עמיטל לא ביקש שנהיה תלויים בו. הוא רצה לתת לנו את הכוח לפעול למען כלל ישראל ולמען שם ה' שיתקדש בעולמו.
השיר שליווה את הרב עמיטל בכל שנותיו, בהיותו מוקף רבבות עם ובהיותו מהלך בבידוד חברתי היה אותו שיר: "וטהר לבנו לעבדך באמת". עם השיר הזה אנו – אלפי תלמידיך ותלמידי תלמידי - הולכים אחר מיטתך, רבנו ומורנו.
לפנייה לכתב/ת 
