כפייה זה לא חינוכי

עוד בטרם כתבתי ולו מילה אחת בפרשיית הליב"ה החדשה, שמתי פעמיי לחנות ספרי הלימוד הקרובה. בראש חודש אב, יצאו לחופשה ילדי תלמודי התורה. וההורים מצידם, כבר מתארגנים לקניות ספרי הלימוד לשנה הבאה. כשהחופש הוא חודש אחד בלבד, הלו"ז צפוף מתמיד.

"יש לך 'כתיב וכתב' לכיתה ג?", צועקת קונה פוטנציאלית לעבר המוכר התשוש. "ביקשתי עוד קודם את 'חשב נא' מספר 3", רוטן אחר. ספק אם אחד מהשמות יישמע לכם מוכר. אך אלו הם ספרי הלימוד של מערכת החינוך החרדית ורובם מהווים תחליף לא רע לאלטרנטיבות מטעם הממסד.

50 אחוז מתלמידי הציבור החרדי לומדים אותה. החצי הנשי. חשבון, עברית, אנגלית היסטוריה וגיאוגרפיה נלמדים בכלל האוכלוסייה הנשית - חרדית. ויש לי מחברות מכיתה ז', עם סיכומים על ענף הדיג באנגליה - כדי להוכיח את זה. אז במקרה הנוכחי, טיעונים כמו "הם מפחדים מגאומטריה"- מקבלים גוון לא מחמיא של תעמולה זולה.

לא להכתבת דרך חינוכית

האמת היא שהדיון בין שני הצדדים הוא על סדר עדיפויות חינוכי וערכי. האם בשנים הראשונות לחינוך - הבן צריך להתמקד בהרגלי למידה ובביסוס אישיותו? או שמא הדגש הוא על חומר לימודי שיסייע בבניית עתידו המקצועי דווקא? על דרך החינוכית אפשר להתווכח. אך היא לא ניתנת להכתבה. גם במחיר עצירת תקציבים. את זה יוזמי החוק יודעים ידוע היטב. ברור להם, כי הדבר יעורר בעיקר אנטגוניזם והתחפרות, תוך סיכול כל אפשרות לקידום אמיתי של הנושא. מה שלא מובן למה הם בכל זאת מתעקשים "לשחק מלוכלך"?

ההחלטה לאפשר לחמישה אחוזים מהתלמידים ללמוד אך ורק תורה, מעוררת אף היא סימני שאלה. פתאום ערך השיוויוניות והלימוד האחיד יכולים לקבל "מעקף"? ומי יחליט כמה ולמה?

אם הורה חושב שבגיל שלוש הילד צריך ללמוד קריאה - זו זכותו. אם מפקח חרדי חושב שתחום המדעים ייקרא "טבע" במרבית המוסדות החרדים, זו שיטתו. העובדה שתלמיד חרדי בגיל תשע צריך לסיים לימודים בשעה שלוש, זו שוב, החלטה דידקטית - ערכית. כזו שלא "מוותרת" על ישיבה מאסיבית על הטוסיק ועיסוק בתכנים יהודיים רוב שעות היממה. אפשר כאמור להתווכח עם זה, או להחליט שלא ראוי לתקצב את זה, אבל זה בערך כל מה שניתן לעשות.

ומאחר שילד חרדי מקבל כבר עכשיו פחות כי הוא אינו לומד במסגרת הממלכתי וסובל משהיה במבנים יבילים במקרה הטוב ובקרונות משא במקרה הרע. במילים אחרות, בוטות יותר, הוא נפגע תקציבית מהחלטת הוריו ודרכם החינוכית. ולא ברור אם ראוי להחמיר את הפגיעה. בפרט שהנושא בתוצאות הוא ילד.

ואם באמת רואים החכ"ים הנכבדים את רכישת ההשכלה החרדית "כמשימה לאומית". מן הראוי הוא שבבואם של אלה להשלים את השכלתם ולהשתלב בלימודים אקדמיים, יקבלו בוגרי

 "התקצוב מופחת" השלמה כספית ממוסדת ומסודרת. מאחר שהסוגיה כלל לא נדונה, לא נותר לי אלא לתהות שמא טעמי חיסכון וקיצוץ עומדים לנגד עיני "החכי"ם המסורים".

ובגלל שבסופו של יום, מדובר בויכוח אידיאולוגי-תרבותי נטו. אני מניחה למילותיו של ל"משורר הלאומי", בוגר החינוך הישיבתי, לסכם את הנושא:

"אֶל - בֵּית הַ מִּ דְ רָ שׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן, בְּלֵילֵי טֵבֵת הָאֲרֻכִּים, הַשּׁוֹמֵמִים, בְּימֵי הַתַּמּוּז הַבֹּעֲרִים, הַלֹּהֲטִים... הַמְנַשִּׁים אֶת-עֲמָלָם בְּדַף שֶׁל-גְּמָרָא בָלָה, מַשְׁכִּיחִים רִישָׁם בְּמִדְרַשׁ שִׂיחוֹת מִנִּי קֶדֶם וּמְשׂיחִים אֶת-דַּאֲגָתָם בְּמִזְמוֹרֵי תְהִלִּים–(אֲהָהּ! מַה-נִּקְלָה וַעֲלוּבָה זֹה הַמַּרְאָה בְּעֵינֵי זָר לֹא-יָבִין!) אָז יַגֵּדְךָ לִבְּךָ, כִּי רַגְלְךָ עַל-מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ, וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ" (מתוך 'אם יש נפשך לדעת').