גירוש ילדי הזרים - חוסר הומניות או חובה חוקית?

אין להם ארץ אחרת / עו"ד מוריאל מטלון

פרסום החלטות הוועדה הבין-משרדית לעניין הסדרת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה, לקראת דיון הממשלה בנושא, הינן בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי לילדים ולהוריהם. החלטות הוועדה לא פותרות כשל מרכזי ומהותי: חסרונה של מדיניות הגירה למדינת ישראל. גם אם תחליט הממשלה לקבל את המלצות הוועדה, יהיה זה פיתרון חד פעמי, ואנחנו כחברה נעמוד מול ילדי מהגרי עבודה אחרים תוך זמן קצר.

ממשלת ישראל חייבת לגבש מדיניות הגירה הומנית, ולהחליף את מדיניות "הדלת המסתובבת" חסרת ההיגיון, שבמסגרתה אנחנו קוראים לאנשים להגיע מהעולם לבצע את העבודות שאינן לרוחנו לעשות -

לדאוג לזקנינו, לקטוף את תפוזינו ולבנות את בתינו - ולאחר מכן ליטול את אותם העובדים שבנו כאן בית, גם אם לשעה קלה, ולגרש אותם על לא עוול בכפם.

מדינת ישראל הוקמה על-ידי מהגרים, על ידי עם שאלפיים שנה נדד בעולם. זו מדינתו של עם שהתנ"ך שלו מצווה לאהוב את הגר, "כי גר היית בארץ מצרים". מדינה כזו לא יכולה להתנער מהציווי המוסרי שההיסטוריה שלה מתווה. 60 שנה בלבד מהקמת המדינה, נדמה ששכחנו איך נדדנו לאורך דורות בעולם.

ישראל, שהתקבלה באחרונה ל-OECD והיא מעצמת היי-טק מובילה, חייבת לנהוג כמו מדינות נאורות ומתקדמות ביחסה למהגרי עבודה שהזמינה ולילדיהם, ולכבד את האמנה הבינלאומית לזכויות הילד שעלייה היא חתומה. בעניין ילדי מהגרי עבודה, האמנה קובעת כי "הילד יירשם תיכף לאחר לידתו, ותהיה לו מלידתו הזכות להיקרא בשם, הזכות לקבל אזרחות...". מדינות רבות בעולם - בהן ארה"ב, קנדה, מדינות דרום אמריקה ואפילו פקיסטן - נוהגות כך, ומעניקות לילדים אזרחות מיידית עם לידתם.

ייאמר בבירור: איננו דורשים לפתוח את השערים ללא גבול. מדיניות הגירה שפויה צריכה לקבוע מכסות הגיונית של כניסת מהגרי עבודה לישראל - ולעמוד בהן. מרגע שתבוטל שיטת "הדלת המסתובבת", אפשר יהיה למנוע כניסת עובדים חדשים, אלא כשייווצר צורך בכך.

מאידך, אין כל טעם - לא הומני ולא כלכלי - להכשיר עובדים זרים לעבודה בארץ, להרגילם לאורחות המדינה ולאחר מכן לשלוח אותם לניכר ולהביא חדשים במקומם. השמירה על אופיה היהודי והציוני של המדינה תושג על ידי הגבלת מספר המהגרים החדשים ולא על ידי גירוש מהגרים ותיקים.

יש לגבש מדיניות שתפתור את את סוגיית ילדי מהגרי העבודה באופן גורף והומני, ותמנע מהם את הפחד המלווה את חייהם בישראל, את הצורך בהסתתרות עם כל מעבר של שוטר ברחוב. אל להם לשרי הממשלה לחמוק מהדיון בנושא מדיניות הגירה כוללת, ולפתור את הקושי עם ילדים אלה בלבד. בעוד שנים מספר נעמוד שוב מול ילדים נוספים, מה יעלה בגורלם?

על הממשלה מוטלת גם החובה לפתור את מכשול החומה הבירוקרטית שהציבה הוועדה בפני הילדים והוריהם. יש להעניק להם זמן נאות יותר מ-21 הימים שהוקצבו להגשת המסמכים, כדי למנוע גירוש לא צודק ולאפשר טיפול ובדיקה של מקרים חריגים.

זה המסר שעלינו לשלוח לשרי הממשלה: העולם והאזרחים בישראל צופים בכם, וזה הזמן להראות את צדנו המוסרי. זה הזמן לפעול מעבר לקונפליקטים ולמחלוקות, ולהתאחד בדאגה ההומנית לילדים ולשמירה על זכויותיהםדלת מסתו הבסיסיות. זה הזמן לפעול ולגבש מדיניות הגירה סדורה, שתקבע מי רשאי להגר וכיצד תינתן אזרחות. בעת גיבוש המדיניות, צריכים להתנגן באוזני שרי הממשלה מילות השיר "אין לי ארץ אחרת". זה שיר שכל ילד בישראל שר כמעט כמו המנון, וגם רבים מילדי מהגרי העבודה יודע לשיר אותו בעברית.

מר נתניהו, אנא נהג כמו קודמך, ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, שבשנת 1977 קלט לישראל מאה משפחות מווייאטנם ונתן לילדים האלה לגדול בארץ, כולנו נתברך בכך, וגם העולם יראה את הצד היפה של מדינת ישראל.

• עו"ד מוריאל מטלון הוא יו"ר יוניסף ישראל - הגוף האחראי על אכיפת האמנה הבינלאומית לזכויות הילד
  

עניי עירך קודמים / ארנון גלעדי

חודש לפני תחילת שנת הלימודים תשע"א, מוצאת עצמה מדינת ישראל מתמודדת שוב עם בעיית ילדי העובדים הזרים השוהים בישראל באופן בלתי חוקי, תחת השפעתן של קבוצות לחץ הדורשות להסדיר את מעמדם של ילדים אלה ולשלבם במדינה ובמערכת החינוך.

בישראל יש כ-1,200 ילדי מהגרי עבודה המועמדים לגירוש, בשל שהות בלתי חוקית בגבולות המדינה. האם מדינת ישראל כמדינת חוק דמוקרטית מוצאת את עצמה שוב מתחכמת עם החוק? האם הדבר אינו ברור כי מי שאינו שוהה כחוק אינו יכול להיות פה? לא חוקי הוא לא חוקי.

הדרישה לקיים את החוק נשמעת אולי פחות פופולרית ולכאורה פחות הומנית, אך ההיפך הוא הנכון. הדאגה למהגרי העבודה הבלתי חוקיים וילדיהם באה על חשבונם של אזרחי המדינה, תושבי השכונות הדרומיות שמעמדם הסוציו-אקונומי נמוך ממילא, וקולם נשמע הרבה פחות מזה של התומכים בהסדרתם מעמדם של ילדי העובדים הזרים.

אלו הם תושבים המתגוררים בצפון העיר וידוענים, שאינם תומכים בפיזור הולם של אוכלוסייה זו ברחבי העיר, אלא מבקשים למנוע את גירושם של הילדים והשארת הסטאטוס קוו - קרי, המשך שהייתם בשכונות דרומיות חלשות.

לשהייה הזו יש מחיר! מחיר כלכלי וחברתי, הבא לידי ביטוי בפשיעה גוברת, ובאזרחים זרים המסתובבים חסרי מעש וחסרי תעסוקה ברחובות, שאיתם נאלצים להתמודד תושבי השכונה. כשהם כן מתפרנסים, הם עושים זאת על חשבון תושבי המדינה.

המאבק למען העובדים הזרים וילדיהם, בו מתבלטים תושבים בשכונות צפון העיר, נגוע בצביעות - בייחוד אם מביטים בו לאורו של המאבק האגרסיבי, הכמעט אלים, שמנהלים חלק מתושבי רמת אביב, בהם גם כאלו השותפים למאבק למען ילדי הזרים, נגד פעילות חב"ד בשכונה. קבוצת לחץ זו פועלת נחרצות נגד נוכחותה של קבוצת מיעוט דתית, בשל חששם מפני השינוי המאיים על צביונה של השכונה היוקרתית.

ואני שואל, האם אותם לוחמי צדק וזכויות אדם היו לא רק נלחמים להשאיר את מהגרי העבודה וילדיהם להתיישב במדינה, אלא אף מציעים לשלב אותם בשכונות שלהם ובבתי הספר השכונתיים יחד עם ילדיהם?

האם הם היו מוכנים לחלוק את הנטל עם תושבי השכונות הדרומיות, המתמודדים באופן יומיומי עם קשיים כלכליים וחברתיים ואינם מסוגלים לקלוט אוכלוסייה חלשה מהם בתוכם?

היכן הזעקה לצדק חברתי כאן, מפיהם של פעילים חברתיים המתיימרים לדאוג לחלש, אך עושים זאת במחיר פגיעה קשה באזרחי המדינה הזכאים לדאגה זו? האם אין מקום יותר לקביעה כי "עניי עירך קודמים"? האם אין כאן מקום לראייה ארוכת טווח של הסכנה הקיומית הנשקפת למדינת ישראל?

ילדי העובדים הזרים, שהוריהם קיבלו ויזה זמנית כאן (או בכלל הפכו לשוהים בלתי חוקיים לפני זמן רב), אמנם גדלים כישראלים - אך אינם יהודים, ועל כן מהווים סכנה דמוגרפית למדינה היהודית.

אני קורא לממשלת ישראל לעמוד בנחרצות ובאומץ לצדו של החוק, ולקבוע מדיניות ממשלתית ברורה וחסרת פשרות שלא תאפשר את השארתם של ילדי העובדים הזרים בישראל. גירושם יאפשר לבתי הספר החלשים בדרום העיר לטפל ביתר שאת בתלמידי הדרום, ולהעלות את רמת החינוך. מערכת החינוך בדרום העיר מתמודדת גם כך עם קשיים רבים, ואין צורך להעמיס עליה גם את ילדי הזרים. גם בתחום הרווחה, האמצעים העומדים לרשויות מצומצמים. עובד סוציאלי שמטפל בילד של עובד זר, עושה זאת על חשבון טיפול בילד צבר משכונת התקווה.

המנהיגות הישראלית צריכה לראות את הנולד עכשיו, עוד לפני שיהיה מאוחר מדי ורע מדי לתושבי דרום העיר תל אביב, המבקשים עדיין שוויון חברתי כלכלי בישראל של שנת 2010. ילדי העובדים הזרים לא צריכים להיפגע, אבל ילדי דרום תל-אביב הם לא החצר האחורית של העיר. 

• ארנון גלעדי הוא יו"ר סיעת הליכוד במועצת העיר תל-אביב
  

ומה אתם חושבים? מי משני הכותבים צודק?