משורר גדול, גזען קטן

מכתב אישי לנתן זך

זך. האם יש שני סוגי עצים בארץ הזאת? (צילום: שרה אביטל)

נדמה לי שבשנים שחלפו מאז הפגישה הראשונה ההיא, קראתי כל שיר שלך שהתפרסם ברבים, וקראתי בהערכה גדולה גם טקסטים אחרים, כמו "קווי אויר" המופלא שדן בחוליי הרומנטיקה הישראלית - ורק בגלל האהבה אני מרשה לעצמי לומר שאתה משורר גדול, אבל גם גזען קטן.

אינני יודעת איך השניים דרים בצוותא חדא בנשמתו של בן-תרבות. אינני יודעת כיצד האיש שכתב את "כי האדם עץ השדה / כמו העץ הוא שואף למעלה / כמו האדם הוא נשרף באש", מאמין באמת ובתמים כי יש שני סוגי עצים בארץ הזאת, תרבותיים ושוכני מערות לשעבר, והסוג הראשון הגיע מאירופה והסוג השני - מזרחיים.

ואני לא מאמינה להתנצלויות המתפתלות שלך, שהפילו אותך למלכודת הגזענים הפשוטה ביותר שיש: "כמה מחבריי הטובים הם יהודים". אולי באמת בדם לבך כתבת שלא ייתכן שאתה גזען, כי הנה, הוצאת לאור שירים של יוצאי ארצות המזרח ועשית זאת על חשבונך, והנה, בין ידידיך נמנים משוררים ערבים והוגי דעות יהודים שמוצאם מן המגרב, אבל קלונך נישא בבירור על גבי המלים.

שורשיה של גזענות, ולא חשוב מי נמעניה, נעוצים תמיד בטעות עצומה בחשיבה, כאילו יש בעולם קבוצות גדולות מאוד של בני אדם שהן ראויות ונחשבות יותר מפני שהן דומות ב"אופיין" לגזען, ויש גם קבוצות גדולות ופחות ראויות מפני שהן שונות ממנו.

אתה הרי יודע טוב ממני כי מי שחושב כך, יאדיר את בני הקבוצה שלו מתוך עיוורון לחולשותיהם. בשיאה של התרבות האירופית, שאתה מתרפק עליה, רצחו נושאי הדגל שלה, בני גרמניה, דוברי שפת אמך ואמי, עשרות מליוני בני אדם רק מפני שאלה נראו בעיניהם לא ראויים לחיים, ואולי הדברים כרוכים זה בזה, כמו שחשב תומס מאן ב"דוקטור פאוסטוס", ואולי היסוד הדמוני בנפש האנושית מלבלב ופורח דווקא משום שאנחנו מאמינים בסגולות המיוחדות שתרבותנו מעניקה לנו ולא לאחרים - ואת כל זה לא ראית לנגד עיניך כשאמרת מה שאמרת על אירופים ומזרחיים?

ועכשיו מפגינים ליד ביתך, וקוראים להסיר את שיריך מתוכנית הלימודים, ואת הגינוי הזה הרווחת ביושר גמור. ועכשיו יש מי ממקורביך שרוצים להחליק את הדברים ואומרים, הלא חיבתו של האיש לאלכוהול ידועה, ואולי נהגו הדברים שאמרת בתוכנית "המקור", מתוך אדים של אתנול. אלא שאתה בוודאי יודע טוב ממני כי חרצובות לשונו של מי ששותה ומדבר תחת השפעה אכן משתחררות מעכבותיהן, אבל הלשון נותרת כשהיתה, ככלי רב עוצמה של התודעה. מה שאמרת, אמרת מפני שכך אתה מאמין באמת.

האם אתה ראוי לעונש על אמונותיך? ייתכן שמשרד החינוך ישקול את תרומתך לתרבות המקומית, את מעמדך הציבורי כחתן פרס ישראל לשירה, ושאר סגולות שוודאי התברכת בהן, נגד האמירה האיומה הזאת. ייתכן שיוחלט שימשיכו ללמד את יצירתך בבתי ספר. אם כך, הייתי רוצה לבקש מן המורים, אירופים, מזרחיים ועצי השדה כאחד, להסביר לדורות הבאים שמשורר גדול - יכול להיות גם טיפש מטופש.

דיוקנו של אקי אבני כוואזה דקורטיבית

היא מופיעה ונעלמת במחזוריות שמובנת למפרסמים בלבד, ובכל פעם מצליחה לעצבן אותי מחדש. השבוע יכולתם להיתקל בכמה וכמה מופעים שלה. בכולם רואים את אילנית לוי עושה רשימת קניות של רהיטים, ופתאום היא מבינה שהיא צריכה לא רק ספה חדשה אלא גם אקססורי לקישוטה של זו, ולכן היא כותבת ברשימה שלה, "גבר חדש".

לוי. גבר חדש ברשימת המכולת (צילום: קרן נתנזון)

מיד אחר כך, מפציע אקי אבני בשתיקה מחויכת ובמגבעת הכי מגוחכת שנראתה על המסך הישראלי אי פעם, וביחד הם פוסעים באושר לעבר מרכז לעיצוב הבית. סוף.

הפרסומת הזו, היתה הזדמנות מצוינת למגוון הארגונים שמוחים בצדק גמור על החפצת נשים בפרסומות, להרים קול ולהסביר כי הם מתנגדים גם להצגתם של גברים כחפצים, והלא ברור מאליו שכאן אקי אבני משול למנורת-לילה או אגרטל נוי, ובדיוק כאן אפשר ללמוד מהי בעצם החפצה, ושהיא פגיעה בכבודם של בני אדם באשר הם בני אדם, לא רק בנשים.

אבל שום קול מחאה לא נשמע עד כה וגם לא יישמע, מפני שהמוחים והמוחות שבויים בתבניות שבלוניות לפיהן רק נשים יכולות להיפגע מהשימוש בהן בפרסומות. ובכן, לא. צריך רק לפתוח עיניים ולהתחבר לערוץ 2 כדי להבין.

תוכנית החלוקה

אין ברירה, צריך לחלק את האירוע, הפרסים ואולי גם את האקדמיה לקולנוע ישראלי לשניים. בחלק האחד ייבחרו, יתמודדו ויישפטו סרטים על תרומתם הקולנועית לתרבות הישראלית, והחלק השני ייקרא פשוט "בדרך אל האוסקר" ויהיו בו מגוון סרטים שמתקרבים לפנטזיה המשוערת על פסלון הזהב, לפחות בעיני יוצריהם ושופטיהם.

"בדרך אל האוסקר" יכול להיות מיזם נאה כמו קדם האירוויזיון, ופעם, על פי הסטטיסטיקות, אולי אפילו יזכה בו סרט כלשהו שינעם לעיניה של האקדמיה החזקה ביותר בעולם.

בינתיים, על פרסי אופיר יתמודדו מיטב הסרטים הישראלים שנעשו בשנה החולפת, ללא כל התחשבות בסיכוייהם למצוא חן בעיני מישהו שלא דובר עברית, לא מכיר את התרבות המקומית לא יודע לצחוק על התנ"ך ולא בקי בניואנסים התקופתיים של העם היושב בציון.

עוז זהבי ב"התגנבות יחידים". לא נמצא לו מקום (צילום: עידן הובל)

לו היתה לנו חלוקה שכזאת, "זוהי סדום" לא היה נדחה כמועמד לפרסים שיחולקו השנה. 

לו האקדמיה הישראלית לקולנוע באמת היתה רוצה להשאיר חותם על התרבות המקומית, בוודאי ש"התגנבות יחידים" היה מועמד, אבל לא נמצא לו מקום.

עיבוד לטקסט מופתי של אחד מגדולי הסופרים שלנו, בידיו של קולנוען מוכשר עד אימה ומפתיע - ואין לו מקום. קומדיה ראשונה מזה מי יודע כמה שנים, שאיננה סרט בורקס - והיא לא נמצאת ראויה על ידי שופטי הפרס, ואלה רק שתי דוגמאות למה שיכול וצריך לקרות סביב הקולנוע הישראלי כשחולקים לו כבוד. אחרי הכל, התחרות אמורה להיות בין טובים וטובים יותר, לא בין כאלה שאולי יגיעו לשטיח האדום, אינשאללה-אמן, וכאלה שאולי לא.