יכול היה להיות נהדר אם הוא לא היה וירטואלי
כל הזמן חשבתי על זה ועל איך שהוא שם לבד, באמצע המדבר, ועל איך שאני כאן לבד, באמצע העיר, ואיך שהימים המטומטמים עוברים כל כך מהר ועל איך שיכולנו להיפגש, ועל איך שאנחנו לא
אולי אני הוזה וחולמת בהקיץ, אבל זה ממש לא מטריד אותי. אנשים שרוצים אהבה, פחות ופחות מעניין אותם מה הגיוני לרצות.
יש איש אחד, וירטואלי לגמרי, שאני עוקבת אחריו כבר כמה זמן בסקרנות ומוצאת את עצמי חולמת עליו בלילה, כשאני מחבקת את הכרית.
הוא מספר על איזה בקתה שהוא גר בה, באמצע המדבר, שומקום, בטח שלא מקום שהייתי הולכת לחיות בו מרצוני הטוב, אם כבר מדברים על התאהבות הגיונית.
ואני נורא רוצה שהוא ישים לב אליי, ובאמת לפעמים הוא שם לב אליי ומגיב לשטויות שאני כותבת במרץ ובכמויות בפיכסבוק, ואז הראש שלי מסתחרר כאילו אני שיכורה. מה אני אומרת כאילו. כאילו שאני לא באמת שיכורה.
ובבוקר פתאום באה לי דמעה מעצבנת לזווית של העין, כשקראתי את המשפטים שלו על איך שהוא קם בבוקר ושותה קפה מול הכלום. הוא אפילו צילם את זה, את הכלום, ואנשים הגיבו לו בשמחה ואמרו לו שבין החגים הם יבואו לבקר אותו. אני קינאתי בטירוף והזזתי את העיניים, שלא לקרוא את השורות. אבל כל הזמן חשבתי על זה ועל איך שהוא שם לבד, באמצע המדבר, ועל איך שאני כאן לבד, באמצע העיר, ואיך שהימים המטומטמים עוברים כל כך מהר ועל איך שיכולנו להיפגש, ועל איך שאנחנו לא, ועל איך שזה הכי הגיוני שיש, ועל איך שאנשים שהם כאילו כן החברים שלי וכן בסביבה שלי וכן נושמים ומדברים לידי וצועקים עליי, איך שהיה יכול להיות מדהים אם דווקא הם היו וירטואליים במקום האיש הזה, שיכול להיות כל כך נהדר אם הוא לא היה וירטואלי.
אני גאה מכדי לפנות אליו בעצמי. לא. מה פתאום. זה לא משהו שנשים עצמאיות ובטוחות בעצמן כמוני עושות.
הכי כדאי לברוח אל הווירטואליות. מיליונים של אנשים עוקבים אחד אחרי החיים של השני ומחווים את דעתם. קצת כמו בטלנובלות.
הם אמנם לבד, אבל הכי ביחד שיש
עוד מבט:
מה יהיה עם המתכתבים? מתגעגעת לקול אנושי
ג'סטין אחת
הם בחורים סופר-חכמים, שנונים, מאוהבים במילים שיוצאות להם מהמקלדת, ובאופן כללי סבורים שהעולם כולו סובב סביב הזין שלהם. הם עובדים במקצועות חופשיים ומבלים זמן רב מול המחשב. כנראה בגלל זה, נדמה שהם כבר שכחו מה זה דיבור
מה יכול להיות יותר חי מזה. כולם מבינים זה את זה ומחייכים זה אל זה ומעלים תמונות שאמורות להמחיש שהם, והחיים המוזרים שלהם, לגמרי אמיתיים. שהם אמנם לבד, אבל הכי ביחד שיש. כי בערב, כשלקירות נמאס להעמיד פנים שהם מקשיבים לך, נורא כיף שהמחשב ממש עונה לך. כאילו הוא ממש חי. פועם. משתולל. אוהב ומחבק. עובדה. הם שולחים חיבוקים זה לזה בלי הכרה. אני לא כל כך, אבל אני צריכה. אני יודעת שאני צריכה. אם אני רוצה להשתלב יפה במשחק המטומטם הזה.
אני רוצה. מה אכפת לי. לקחתי את הווירטואליות שלי עד הקצה והפכתי אותה לסמל של וירטואליות. אני כותבת על כל מה שלא שייך אלי ומתפלאת שאנשים מגיבים לזה כאילו זה כן לקוח מהמציאות שלי. מה, הם לא תופסים שאשה שמדווחת על חיים כל כך ביזאריים לא באמת יכולה להיות אמיתית?
שאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות איתי מהפכה מחתרתית
בשני ליולי, כשהקיץ התחיל לגמרי ברשמיות, שמתי לב שיש לי בתוכי דיבור שוטף וניצלתי את ההזדמנות ופניתי אליו בדיסקרטיות באופן אישי אבל לגמרי וירטואלי ושאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות איתי מהפכה מחתרתית.
הוא אמר שהוא לא רגיל לדברים כאלה ושבמדבר אין מהפכות. רק סלעים שמתגלגלים. יבשים כאלה. ושבחיים האמיתיים שלו הוא יבש כזה. לא כזה רומנטי כמו שהוא נשמע במשפטים שהוא משגר אחת לשעתיים.
ממש כמוני!
ביקשתי ממנו שיספר לי על עוד הרגלים משונים שיש לו והוא אמר שהוא מצטער. שהוא לא רגיל לדבר עם אנשים שהוא לא מכיר. הוא מעדיף שהאנונימיות תישמר. שמה שווירטואלי לא יעז לחצות את הקווים שלא כדאי לו.
אז חזרתי לפינה שלי. על הספה. עם הלפטופ על הברכיים. עוקבת בשקיקה אחרי מה שהוא אומר.
לפנייה לכתב/ת 
אני גאה מכדי לפנות אליו בעצמי
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
