מרובת ילדים: "הגדולים מגדלים את הקטנים"

אתמול התעורר בבוקר בן העשר שלי ואמר: "הורים יקרים, אני בחופש הגדול. אתם אנשים עובדים ואני מעריך אתכם על כך. מהיום, חסל סדר בריכה / ים / חברים. אנחנו הילדים הגדולים נשמור על הקטנים, נלביש, נאכיל, נשקה, נחתל, נכבס, נגהץ, נבשל, נסדר וכמובן, נטייל, נספר סיפור ונדאג לכל מחסורם. אתם? הסירו דאגה מליבכם. גידול הילדים - עלינו!"

נשמע כמו מדע בדיוני? אכן כך. תראו לי בן עשר אחד שינהג כך, לא משנה מאיזה מגזר, ואני אגיד לכם - טעיתי. כל המיתוסים בעולם כנראה נכונים.

אל תשפטו אותנו

החיים שלנו מלאים במיתוסים. לאחרונה הזמינו אותי להרצות בפני אנשים העוסקים בתחום המשפט. במשך יום עבודה תמים, ישבתי ושברתי את הראש כדי להחליט על מה אני הולכת להרצות להם. התחלתי לנסח משפט ראשון בטיוטה ומחקתי, שרבטתי רעיון ולחצתי על מקש ה-DEL. אז נכון שהם ידעו מראש את מי הם הזמינו. לא משפטנית דגולה, אלא אמא מדופלמת, ובכל זאת הרגשתי שלא בנוח. חיפשתי חוט מקשר ביני לבין המשפטנים שנמצאים בשנות החמישים לחייהם.

"זה מה שהם רוצים?" ביררתי שוב אצל המארגנת. "שאני אספר להם איך זה לגדל ילדים? הם כבר יודעים. הם עשו את זה. זה מאחוריהם".

ופתאום ידעתי על מה אני הולכת לדבר. הם הרי עוסקים בתחום המשפט. אני אדבר על "אל תשפטו אותנו!" הנושא יהיה הפרכת המיתוסים אותם משלחים חדשות לבקרים לעברם של הורים שבחרו לגדל משפחות ברוכות ילדים.

בשעת מעשה עמדתי מופתעת מול אנשים מבוגרים ומשכילים, שכמות המיתוסים שהם נופפו בה, הגיעה לכדי מספר שנותיהם. אין אפשרות להעניק זמן איכות לכל ילד במשפחה ברוכת ילדים! אם לא זכיתם בלוטו, אין לכם היכולת לכלכל אותם (מה שנכון, אגב, רק שהתשובה האמיתית היא נס. כל ילד מביא את הברכה שלו ולומדים להתארגן נכון עם תקציב נמוך). אם את הולכת לשמחה משפחתית אין מצב שלא תשכחי את אחד הילדים מאחור.

כמות המיתוסים היא כה רבה ונרחבת והפעם אני בוחרת שלא להתייחס לכל אחד מהם. כששמעתי אותם, לא התרגזתי ולא נעלבתי. הם הצליחו להעלות חיוך על שפתיי. בסוף המפגש כולנו חייכנו זה לזה. הם, שהבינו והכירו קצת יותר ואני, שהבנתי אותם קצת יותר.

"את לא מתרגזת, נכון?" וידאה המארגנת שהזמינה אותי. לא. ממש לא. גם לא התרגזתי מהגברת שניגשה אלי בסוף, הישירה מבט ושאלה: "תגידי, זה נכון שהגדולים אצלכם מגדלים את הקטנים?"

"בואי אלי ליום אחד, בהפתעה. סיכמנו? אם את רוצה, בואי כמה פעמים", הזמנתי אותה. את המשפט הזה אני שומעת לפחות פעמיים בשבוע. "טוב, נו, לגדל עשרה ילדים מה הביג דיל? הגדולים מגדלים את הקטנים!"

לא אסביר, אלא רק אראה תמונת מצב שרווחת בבית שלי, כמו של כל שכנותיי וחברותיי. אני מנסה להיזכר מתי לאחרונה הגדולים שלי "גידלו" לי את הקטנים. לפי התיאוריה הזו, אני אמורה לשבת רגל על רגל או לצאת יום יום לבילויים עם חברות. מה הבעיה? הגדולים שלי הרי מגדלים את הקטנים. נו, באמת.

מגדלת בעיקר את הגדולים

כל יום בשעות אחר הצהריים, כשאני מבלה בגינה הציבורית עם הקטנים, אני יושבת לצידה של חברה בת גילי ושתינו צוחקות על כך שלגדולים שלנו אין כמעט זמן להפריח מבט לעברנו. במשך שנת הלימודים יש להם עומס חיים משלהם: לימודים, שיעורי בית, מטלות שונות, חוגים וחיי חברה.

"אנחנו לא יכולות לצאת הערב כמו שקבענו, כי הבת שלי צריכה לצאת עם חברה ולא מצאתי שמרטפית באזור", היא מספרת לי ואני מנידה ראשי בהבנה. טבעי, זה קורה גם אצלי. לא. אנחנו ממש לא היינו רוצות שיהיה להן זמן "לגדל" את הקטנים. אפילו אותם לא סיימנו עדיין לגדל. להם יהיו ילדים משלהם שיגדלו אותם. אנחנו, האימהות, רוצות לפעמים רק קצת עזרה. בינתיים, זו בקשה שלצערי, לא תמיד נענית.

למה? כי הם עסוקים מאוד ואני שמחה בשבילם שהם עסוקים, מתפתחים, מתחילים לטעום את החיים. בד בבד הם מושיטים עזרה קטנה. פעם בשבוע הבן עוזר לי "לגדל" את הקניות בסופרמרקט, פעמיים-שלוש בשבוע, הבת עוזרת לי "לגדל" את הכביסות ועוד כמה פעמים בת אחרת עוזרת לי קצת "לגדל" את הכלים. השאר עוזרים בלגדל, בלי מרכאות, את הבלגן בחדרים ובכל מקום אפשרי, וגם זה בסדר.

אני בטוחה שגם לכם לא יצא להתקל במתבגר שידבר כמו בן העשר הבדיוני מתחילת הכתבה. בפועל, בימי הלימודים אני מסתפקת בלגדל גם את הגדולים שלי ובשמחה. הרי אני בחרתי את זה, לא? הם אומנם מושיטים יד פה ושם, אבל לא בסדר גודל שמתחיל להתקרב למילה "לגדל".

ועכשיו? הגדולים ישנים עד לשעה מאוחרת. חופשה או לא חופשה? כשהם קמים הם מצפים לתוכנית מן המוכן מבית אבא-אמא הפקות: "אז מה נסגר להיום?"

"משעמם לי!" המשפט שצועד איתו שלוב זרוע.

"אין מה לאכול בבית הזה!" חותם את הקימה שלהם בטריקת המקרר והמזווה. ואז אני אומרת לעצמי בכיף: אנחנו ההורים מגדלים גם את הקטנים וגם את הגדולים. קבלו תיקון: בעיקר את הגדולים.

אני שבה ומדגישה כי אין זה אומר שאי אפשר לדרוש מהגדולים להושיט יד בבית. להיפך, זאת החובה שלנו כהורים לעשות אותם לשותפים. והרי כולנו שותפים באותה הדירה. אפשר בהחלט לחלק תפקידים. מותר גם בערב, כשהקטנים נרדמים, לבקש מהאחים הגדולים (ואני לא מדברת על אחים בני עשר, אלא על ילדים שעברו את גיל מצוות) להשגיח על הישנים. כמובן, כשאני משאירה להם מספר נייד זמין לכל מקרה.

מותר גם להורים שחוזרים מיום עבודה ורוצים לנוח חצי שעה כדי לצבור כוח להמשך היום, לבקש מהגדולים לשחק עם הקטנים ולשמור על השקט. עכשיו אני מזדרזת לקום ממקומי, שכן בחופשה הגדולה זמן המקלדת שלי מתקצר בשליש. צריך לגדל את הגדולים וגם את הקטנים, כל היום.

מלי גרין , סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן .

• לכל הטורים של מלי גרין