השם נתן, השם לקח בלבנון

לוח חייו של אדם יהודי עמוס אירועים. חלקם נקבעו מראש והוא מצפה להם, וחלקם יתפסו אותו ללא הכנה. אם אדם מאמין באלוהים, אמונתו תשפיע על האופן שבו הוא יתמודד עם האירועים בחייו - טובים או רעים - והוא יחווה אותם באופן שונה מאדם שאין לו אלוהים.

ארבע שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה רואה אור הספר "בסבך הלבנון" (הוצאת ראובן מס) - ספר זיכרון שיצא לאחרונה, פרי יוזמה, איסוף, כתיבה והפקה של 118 משפחות שכולות. חלק מהמשפחות הן כאלו שמאמינות שהאל שנתן להן את הילד, הוא גם זה שלקח. וכשהן קברו את הילד, אף בירכו את מי שלקח אותו מהן "יהי שם השם מבורך".

"העובדה שאנחנו אנשים מאמינים משנה באופן משמעותי את השכול שלנו", אומר דוד איינוהרן, אביו של סמ"ר יונתן איינהורן ז"ל, שנפל בעייתא א-שעב ב-1 באוגוסט 2006. "אני חושב שיונתן עשה שליחות וריבונו של עולם רצה אותו לידו. את זה משפחה שאינה דתית לא מסוגלת לקבל. אנחנו מאמינים שלאדם יש שליחות בעולם הזה, אנחנו לא תמיד מבינים מה קרה ומתרצים את המוות הפתאומי בכל מיני דברים, אבל אנחנו יודעים שאנשים באים לעולם כדי לעשות משהו. אני לא יודע מה היתה השליחות של יונתן, אבל בגיל 22 היא הסתיימה. יש אנשים שרק בגיל 100 מסיימים את שליחותם, אבל זה לא אומר שהם הספיקו יותר. אחרי שיונתן נהרג האמונה שלי לא השתנתה. הייתי ונשארתי אדם מאמין".

בור עם תחתית

מה שאמונה עושה למוות היא בעיקר הצדקה שלו. היא מאפשרת לבור שנפער בלוח חייו של האדם היהודי להיות בור עם קרקעית, משהו שמצדיק את המחיר הכבד.

"אם צריך היה לקחת את הילד שלי ממני, אז אין דרך נעלה יותר מאשר בקרב על ארץ ישראל", אומר איינהורן, "מדינת ישראל תמיד הייתה השאיפה של העם היהודי. סבא וסבתא שלי, שלא זכיתי להכיר, נרצחו באושוויץ, העובדה שאני, הנכד שלהם, חי בתקופה שבה העם היהודי הגיע לעצמאות וחי במדינה משלו בלי פחד, זה דבר מדהים. והעובדה שהנין שלהם נהרג למען המימוש של אותה שאיפה, שלהם ושל אבותיהם לפניהם, זה לא משהו רגיל.

"יונתן נהרג במלחמה למימוש שאיפה עילאית, שמליוני יהודים התפללו עליה במשך אלפיים שנה, והוא מסר על זה את נפשו, 

יש למעלה מזה? אנחנו, כאנשים מאמינים, יודעים שהרוגי מלכות יושבים בעולמות עליונים. אנחנו יודעים לספר על רבי עקיבא שכשמסר את נפשו מתוך ייסורים הוא קרא 'שמע ישראל' ואמר ו'אהבת את ה' בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך'. אמנם המרחק בינינו לבין רבי עקיבא גדול, אבל אני מרגיש שליונתן הייתה נשמה גדולה. גידלנו בבית נשמה גדולה, ולא ידענו. לא ידענו שגידלנו נשמה של מסירות נפש".

אל תתנו למילים כמו "מסירות נפש" ו"נשמה גדולה" להטעות אתכם. איינהורן לא עושה אידיאלזיציה לבן שלו. הוא זוכר את יונתן כמו שהוא, כאילו רק לפני רגע הוא כעס עליו על זה שהוא לא מסתפר.

"הוא היה ילד כמו כל הילדים. כמה פעמים כעסתי עליו שהוא מגדל שיער, שהוא הולך עם כיפה קטנה. כמה פעמים יצא לי לגעור בו כמו שגוערים בכל ילד. אחרי שיונתן נהרג היתה לי מנטרה שחזרתי עליה בפני כל מי שבא לספר לי על יונתן. אמרתי אל תעשו לי 'אחרי מות קדושים אמור', אל תעשו ממנו קדוש, תספרו לי את האמת, זה מה שאני רוצה לשמוע. פעם כשחזר מהצבא באתי לקחת אותו מהתחנה והוא ישב שם עם תפילין כדי לא לפספס את זמן קריאת שמע. להגיד לך שאמרתי לעצמי 'וואו, איזו מסירות יש לילד שיושב שם באמצע הרחוב עם תפילין ולא איכפת לו מהעוברים ושבים?' לא, לא ידעתי את זה אז".

מארבעה עמודים לשלושים

מלחמת לבנון השנייה הותירה את ההורים לא רק שכולים, אלא גם כועסים. "יונתן נהרג באוגוסט. במאי קיבלנו תחקיר של ארבעה עמודים שמביישים את הצבא", אומר איינהורן, "רוב התחקיר עסק בכמה יונתן היה נהדר. את כל זה כבר ידעתי, אבל מה קרה שם? על זה היו מעט מאוד פרטים. לכן יצאנו קבוצה של הורים לתחקיר ארוך. ישבנו עם החברים ועם המפקדים והיום אני יודע כל פרט מהרגע שהתחילה המלחמה. בשעה 9:00 הם נכנסו לכפר. שעה ו-55 דקות אחרי כן נכנס טיל דרך החלון של הסלון ושני רסיסים פגעו ביונתן, רסיס אחד נכנס דרך התפר של האפוד הקרמי על יד הלב והשני דרך הצוואר למוח. הוא מת במקום. מתחקיר של ארבעה עמודים הגעתי ליותר מ-30 עמודים מפורטים".

למה הפרטים הקטנים כל-כך חשובים?

"כי המלחמה הזו הייתה, לצערי, מתוך יהירות והייתה לנו תחושה שהולכים למסמס אותה ולא ללמוד ממנה. הם שלחו את הילדים שלנו, ואחר כך ניסו להמשיך בלי לתת על כך דין וחשבון. אם המג"ד מציג לי תחקיר של ארבעה עמודים שלא שווים את הנייר שעליהם הם כתובים, זה לעג לרש".

למעשה, "בסבך הלבנון" הוא בעצם התגובה של המשפחות השכולות, שמנציחות באמצעות הספר מלחמה עם שמות.

"חשוב היה לנו שידעו מי היו הבנים שנהרגו, שיהיה יומן מלחמה", מסביר איינהורן. "בספר יש שני היבטים - אישי וכללי, ריגשי וריאלי... מצד אחד יש את סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי שכתב בצורה אמיצה והודה בטעויות של המערכת. מצד שני כל משפחה בחרה איזה סיפור היא רוצה לספר על הבן שלה. אנחנו בחרנו לספר על הבית שיונתן גדל בו. הרעיון היה שזה לא יהיה ספר מלחמתי, כבד ומלא בביקורת, אלא להראות את הצד המשפחתי והאנושי של המלחמה הזו. אני חושב שכמו שאחרי מלחמת ששת הימים לא הייתה חנות ממתקים שלא הציעה למכירה את אלבום הניצחוןף גם הפעם, כשאין חדוות ניצחון,

אנשים ירצו לדעת מי הם האנשים מאחורי המלחמה. מי הן הנפשות מאחורי החיילים הנופלים".

וזו המציאות. מאחורי החיילים הנופלים יש בדרך כלל לא רק את שמם ואת החיים שעזבו, אלא גם טור משפחות ארוך עם הורים ואחים. יונתן השאיר אחריו ארבעה אחים, כשהצעיר שבהם, אמיתי, עומד להתגייס בעוד שנה.

"אמיתי בא אליי ואמר לי שהוא רוצה להיות קרבי", אומר האב, "אמרתי לו לבריאות. שאלתי אותו לאן הוא רוצה להגיע והבטחתי לו שאני אעזור לו. אני עושה את זה עם הרבה כאב לב, אבל אין סיבה שאני אעצור אותו רק בגלל שאחיו נהרג. אני יודע היום ששום דבר לא בטוח וכשאתה שולח את הבן שלך להיות קרבי, תדע לך שיש מצב שהוא יחזור בארון. אני אדם מאמין ואני יודע שאם הוא צריך להיהרג - הוא ייהרג. אבל אם להיהרג - אז עדיף בקרב על עם ישראל מאשר בתאונת דרכים".