הגייזרים של ילוסטון: המקום בו המים גועשים

אגם ילוסטון, ששטחו 352 קמ"ר, הוא אחד האגמים האלפיניים הגדולים בעולם, והרם ביותר בכל יבשת צפון אמריקה. קו החוף שלו נמשך לאורך 177 ק"מ, והוא זרוע לכל אורכו עצים ולחופיו חיים בעלי חיים רבים.

האגם יכול להיחשב ללבה של שמורת ילוסטון, כיוון שמימיו הזורמים בנהרות שבפארק הם מקור החיים לרשת גדולה של קהילות בעלי חיים וצמחים. דגי השמך (פורל) מצויים כאו לרוב, ומהווים מקור מזון לבעלי חיים רבים בילוסטון, ובהם עופות כשקנאים, אנפות, ינשופים וכן עיטים - עיט הדגים (רבים ממנו חיים בקניון) ועיטם לבן-הראש (שנקרא בטעות "הנשר האמריקני") - סמלה של ארצות הברית.

העיטים הם דייגים מעולים; ראייתם החדה מאפשרת להם להתמקד בדג במים ולצלול מגובה 30 מ' ויותר אל תוך המים כדי לתפוס אותו בטפריהם. לא פעם קורה שעיטים אחרים מבחינים בחברם שיצא לתקיפה, אורבים לו, פוגעים תוך כדי טיסה מהירה בדג, וכשהדג נשמט, קולטים אותו באוויר.

עיט לבן-ראש. צולל מגובה 30 מ' למים כדי ללכוד דגים (צילומים: משה אגמי)

גם לוטרות ודובים (חומים וגריזלים) ניזונים בחורף מפגרים אלה שלא עמדו בקור, ובקיץ מהדגים. איילי המוס וברבורי טראמפטר משגשגים יפה בצמחיית המים הרדודים שלאורך חופי האגם. בקיץ מגיעה הטמפרטורה הממוצעת של מי האגם לשבע מעלות צלסיוס, ואילו החורף משנה את הנוף בילוסטון למושלג. האגם קופא במהלך דצמבר, ועומק שכבת הקרח באגם יכולה להגיע למטר אחד בממוצע. אבל מתחת לפני המים ממסים המעיינות החמים חורים בקרח, ומבקרי החורף של השמורה יפגשו בלוטרות המדלגות מחור לחור ומעלות דגים על פני השטח כדי לאוכלם.

הבוהן של ילוסטון

החורף יוצר כאן נוף קסום. אדים מהמעיינות החמים והגייזרים קופאים על העצים שבסביבה ויוצרים תצורות מעניינות הידועות בשם "עצי רפאים". מחקרים אחרונים על קרקעית האגם, שעומקו מגיע ל-119 מ', מצביעים על נוכחותם של מעיינות חמים רותחים וגייזרים מתפרצים במרחק מה מחוף האגם, ב"בוהן" האגם. חברי משלחת המחקר וושבורן משנת 1870 ציינו שלאגם ילוסטון צורה של "יד אדם עם אצבעות פרוסות ומרווחות ככל האפשר". המפרץ המערבי הגדול מייצג את ה"בוהן".

במבט מקרוב ניתן להבחין במים המבעבעים בתנועות סיבוביות. מחקרים ארכאולוגיים מצביעים על כך שהמקום היה חביב על הילידים האמריקנים (האינדיאנים) והם נהגו לחנות שם במסעות ציד הביזונים בקיץ. נהר הילוסטון זורם צפונה אל עבר הרי הרוקי, מתחבר לנהר המיסיסיפי ולמיזורי ונשפך בעצם לצד השני של אמריקה, למפרץ מקסיקו ולאוקיינוס האטלנטי.

הסבא של כל הגייזרים

אזור הגייזרים של הפארק נחלק לכמה אגנים, שהאטרקטיבי ביותר עבור קהל המבקרים הוא אגן הגייזרים העליון. ה"אולד פייתפול" הוא הגייזר המפורסם והידוע מבין עשרת אלפים התצורות ההידרותרמיות המיוחדות שבפארק, והוא פועל ללא לאות. הוא מתפרץ בממוצע אחת ל-79 דקות, אז מתפרצים ברעם לעבר השמיים אלפי ליטרים של מים רותחים וקיטור (בין 14 אלף ל-32 אלף ליטרים) המגיעים לגובה של בין 50-33 מ'. כל התפרצות כזאת נמשכת בין דקה וחצי לחמש דקות. פייתפול הזקן נחשב למתמיד ביותר, מכיוון שמעולם לא החמיץ התפרצות במשך למעלה מ-120 שנות תצפיות. בשל מופעיו התמידיים העניקה לו משלחת המחקר משנת 1870 את שמו.

במרכז המבקרים של אולד פייתפול מפורסמות תחזיות על זמני ההתפרצות הצפויים של ששה גייזרים, שעל סמך מאפיינים מקדימים ניתן לחזות במדויק את זמני ההתפרצות שלהם. אם נמשיך לעבר אגן הגייזרים האמצעי שבפארק נוכל לטייל לאורך "חופיו" של המעיין החם הגדול ביותר של ילוסטון - "מעיין הפריזמה הגדול" (Grand Prismatic Spring), שקוטרו מגיע לכ-125 מ'. מקור השם בצבעה הכחול של הבריכה ובצבען הצהוב של הטבעות הסובבות אותה (ושמקורם באצות), המשתלבים ויוצרים אפקט פריזמתי מרהיב.

12 שעות של חום ואהבה עם נוריס

האזור התרמי החם ביותר והמשתנה ביותר באופיו ובמראהו הוא אגן הגייזרים נוריס, אשר תצוגת הגייזרים שלו ושל שלושה אגני גייזרים נוספים לאורך נהר הפייר-הול (המחומם מהמעיינות שבקרקעיתו) היא הגדולה ביותר, ובו שפע של מעיינות חמים צבעוניים. בשום מקום אחר לא נמצא את המגוון הרחב ואת השינויים שקורים בנוריס. זהו אגן הגייזרים החם וההפכפך ביותר ביבשת, ואולי אף בעולם כולו, ולמעשה אחת הסביבות הקיצוניות של כדור הארץ.

אגן הגייזרים החם וההפכפך ביותר ביבשת - ואולי בעולם כולו. "נוריס"

הטמפרטורה החמה ביותר שנמדדה בכל אזור תרמי כלשהו בילוסטון הייתה 237 מעלות צלסיוס, והיא נמדדה כאן בחור שנקדח לעומק של 326 מ' בלבד מתחת לפני הקרקע. כאן גם מצוי הגייזר הפעיל הגבוה בעולם, גייזר "ספינת הקיטור", שההתפרצויות שלו לא סדירות ובלתי ניתנות לניבוי והן פולטות מים עשירי מינרלים המגיעים לגובה של 100-90 מ'. מופע ההתפרצות אורך בין שלוש דקות ל-40 דקות בממוצע, אך יכול להימשך גם כ-12 שעות! (ואז הוא פולט בעיקר אדי מים). כדי לחזות בו צריך להיות במידה רבה בר מזל, שכן ההתפרצויות האחרונות קרו בממוצע אחת לשנה.

נוריס הוא ה"זקן" ביותר מבין אגני הגייזרים הפעילים של ילוסטון. מי מעיינות חמים, שמקור רובם במי הגשמים והשלגים, זרמו כאן במשך למעלה מ-115 אלף שנה. רוב המעיינות וכל הגייזרים כאן חמים דיים כדי לשחרר מים חמים.

פגוש אותי בסדק מתחת לקליפה

מדוע זה קורה דווקא כאן? נוריס הוא נקודת מפגש של כמה הפרעות מתחת לקליפת כדור הארץ. שני שברי סלע ראשיים חוצים אותו, וחוצים שברים מהמכתש השולט שבמרכז ילוסטון. מי הגשמים והשלגים מחלחלים דרך הסדקים, ושוב עולים מחוממים לפני השטח בצורת גייזרים, מעיינות חמים, בריכות בוץ או אדים. הקומבינציה הנדירה של המרכיבים בנוריס יוצרת נוף מיוחד על פני כדור הארץ, והנוף הזה משתנה באופן תמידי. לקראת סוף הקיץ ותחילת הסתיו קורה משהו מסתורי באזור.

התצורות עוברות שינוי דרמטי בהתנהגותן, שינוי שמתרחש בן לילה! אלו הן "הפרעות" בפעילות התרמית, המתרחשות מדי שנה במחזורים הניתנים כמעט לניבוי. בכל שנה מופיעים בנוריס מעיינות וגייזרים חדשים, ואחרים מתייבשים. פתח של אדים יכול להפוך למעיין מים חמים, מעיין יכול להפוך לגייזר, וגייזר יכול לשנות את אופי התפרצותו ולהציג פתאום מחזורי התפרצות שונים או להפסיק להתפרץ. דווח גם על בריכות צלולות שהפכו לבוציות ורותחות, וכמה מהן אף הפכו לגייזרים לזמן מה.

ניתן לנבא מתי מעיין יפסיק להתפרץ בגלל "הפרעות" תרמיות

גייזר פורץ מחקר

בשום אזור אחר בפארק לא נצפתה טרנספורמציה דומה לזו, והיא ייחודית לאזור זה. ב-26 במרס 1994 הולידה רעידת אדמה בחלק הצפון-מערבי של הפארק כמה שינויים באגן נוריס. גייזר לדג' שהיה רדום במשך 15 שנה התעורר שוב לפעילות; גייזר מונרך שלא התפרץ מאז 1913 החל להתיז בוץ וסלעים מפתחו ופלט מים לגובה רב, ועוד... ההפרעות הללו נמשכות מכמה ימים ועד יותר משבוע, ובהן נוצרות תצורות חדשות עד שלבסוף מרבית התצורות חוזרות לפעילותן הרגילה.

ינשופים בכחול-שחור-צהוב

חפשו את הצבעים שבתוך הבריכות והמעיינות וסביבן. מקור הצבעים במעיין חם או בבריכה תרמית הוא בטמפרטורת המים, במינרלים, באצות, בהשתקפויות סלקטיביות, בקליטת האור על ידי המים עצמם, ובשילוב של כל אלה מקבלים המים מגוון צבעים הנע מכתום לכחול, לשחור, ללבן ולצהוב חיוור. בפתחי הזרימה של המעיינות החמים נמצאות הבקטריות - אורגניזמים זעירים בצבעים צהובים, כתומים, חומים וירוקים הגדלים במים הקרים יותר. אלה צורות של בקטריות פוטוסינתטיות המתחילות להופיע כצהוב חיוור בטמפרטורה של 75 מעלות צלסיוס. כשהמים מתקררים הצבעים מתחזקים בהדרגה לכתום, חום וירוק כהה.

חרקים מעופפים הנצמדים אל פני המים מהווים קהילה מיוחדת של חיים. סוג אחד של זבובים מתקיים מאכילת בקטריות ואצות. הוא מטיל ביצים שמהוות מקור מזון לזבוב אחר. קרצית (מייט) זעירה ואדומה היא פרזיטית של שני הזבובים הנ"ל. זבובי דרקון, עכבישים וציפורים מסביבות אחרות ופחות מוגבלות, עטים ומתנפלים על הזבובים כדי להתקיים מהם. האגנים התרמליים מושכים במיוחד בחורף סוגים אחרים של בעלי חיים, כמו ינשוף המים ועופות חוף המוצאים מעון חורף ושפע מזון בזרמים ובנהרות שקופאים לעתים רחוקות.

גורלם האומלל של הביזונים

בסך הכול חיים בפארק 60 מיני יונקים ו-225 מיני ציפורים. בימים שחיו כאן האינדיאנים, חיו באזור הזה של מערב ארצות הברית 52 מיליון ביזונים (באפלו). מכיוון שהאינדיאנים התקיימו מעורותיהם ומבשרם של הביזונים, חיסלו האמריקנים הלבנים, כחלק ממלחמתם באינדיאנים, כמעט את מגוון מיני הצמחים בילוסטון גדול ומשתנה בהתאם להשתנות הנופים: מצמחייה קרובת מדבר (בסביבות הכניסה הצפונית של הפארק), ועד לערבות תת-אלפיניות ויערות (על הר וושבורן). אורני הלודג'פול, למשל, מכסים כ-60 אחוז משטח הפארק ומהווים כ-80 אחוז משטחי היערות שבו. בסך הכול יש בפארק 12 מיני עצים ויותר מ-80 מיני פרחי בר.

האזורים המקיפים את הקלדרה ואף פתח עיקרי אחר שליד אולד פייתפול, ממשיכים להיות פעילים כיום, והם ידועים בשם "הכיפות המתעוררות". הם נמדדים במוניטור לצורך אינפורמציה על פעילות עתידית.

גיר תרמי

אזור מאמות' הוא אזור תרמי מרהיב האוצר בתוכו מעיינות חמים בשפע, אשר יצרו טרסות של אבן גיר (בדומה לברכות פמוקלה שבטורקיה). המעיינות החמים הללו שמימיהם עמוסי המינרלים נובעים ממעמקי האדמה, בונים שורות של מדרגות אבן למפלי מים. תחילתם לפני מיליוני שנים, ופיסול הטרסות נמשך בעזרת אלפי גלוני המים שעורמים כשתי טונות של אבן גיר ליום. המים שמחלחלים מפני הקרקע מטה דרך שכבות המשקעים באים במגע עם גזים חמים העולים משכבת המגמה. הגזים טעונים בפחמן דו-חמצני, המתמוסס במים החמים ויוצר תמיסה חומצתית הממסה במהירות כמויות של אבן גיר. התמיסה מפעפעת לאורך שכבות הסלע, עד שהיא מתפרצת החוצה באחד מהמעיינות החמים של ממות'.

טרסות של אבן גיר באזור מאמות'

ברגע החשיפה לאוויר נעלם הפחמן הדו-חמצני מהתמיסה, ואז הוא חדל להמס את הגיר. המינרל החדש מתמצק ונערם כטרוורטין - נטף נחלים. הטרוורטין נערם כמינרל לבן, אך מסות של בקטריות קטנות ואצות צובעות אותו בוורוד, כתום, צהום, חום וירוק. צבעם של אורגניזמים אלו מצביע, בין השאר, על טמפרטורת המים. בקטריות תרמיות לבנות וצהובות גדלות בחלקים החמים ביותר של ערוצי הניקוז שליד פתחי המעיינות. רחוק יותר משם, היכן שהמים קרים יותר, משגשגות אצות חומות וירוקות.

הסמן הצפוני ביותר של המעיינות החמים של ממות' הוא חרוט המתנשא לגובה 11 מ', שנקרא הליברטי קאפ - "כובע החירות". שמו ניתן לו על ידי משלחת המחקר של היידן בשל דמיונו לכובעים שחבשו הפטריוטים הקולוניאליים במהלך המהפכה הצרפתית. צורתו הבלתי שגרתית נוצרה על ידי מעיין חם ש"צינור האינסטלציה" שלו נותר פתוח במשך זמן רב. הלחץ הפנימי שלו היה מספיק כדי להעלות את המים לגבהים, ואפשר למצבורי מינרלים להיערם בהתמדה אולי במשך מאות שנים. כיום הליברטי קאפ אינו פעיל. פני השטח החיצוניים שלו התקררו והתייבשו כבר לפני שנים רבות, ותמכו בקהילת צמחים שונה בהרבה מזו שמצויה במעיינות המים הפעילים.

המעיינות החמים הנובעים מהאדמה בונים שורות של מדרגות אבן

מסע היסטורי בשמורה

בפארק יש יותר מ-1,210 מייל של שבילי הליכה מסומנים, שממש קשה לבחור מביניהם. כבישים ומתקני שירות מכסים פחות משלושה אחוזים משטח הפארק. כל השאר הוא ארץ בראשית. הפעילויות הפופולריות בפארק הן במרכזי המבקרים שברחבי השמורה ותכניות הריינג'רס החופשיות מתשלום, כמו באזור רוזוולט שבו משחזרים את המערב הישן ומדגימים איך מרכבה חוצה את הנהר. אפשר גם לטייל בשביל הליכה עתיק של הילידים האמריקנים, לצאת לדיג באזורים המורשים, לשיט סירות, סקי, רכיבה על סוסים ועוד.

מ-1886 עד 1916 ניהל הצבא האמריקני את ילוסטון פארק, והתחנה הצבאית נותרה מאותה תקופה. במבנה מצוי כיום מוזאון הנשיונל פארק ריינג'ר המספר על התפתחות מקצוע הריינג'ר משורשיו הצבאיים ועד לייחודיותו המודרנית.

בראשית 1988 גרמו זרמים באוקיינוס השקט שהגיעו מכיוון קו המשווה לרוחות יבשות שעלו בצפון אמריקה לקווי רוחב הרבה יותר צפוניים. הרוחות היבשות האלה הכינו את התפאורה לשריפה הגדולה בילוסטון. הגשם באביב 1988 היה מעל הממוצע השנתי, אך בקיץ, ביוני ואוגוסט 1988, ירדו רק 20 אחוז גשמים מהממוצע השנתי לאותה תקופה, ובספטמבר עשרה אחוזים מהממוצע, וכך אינדקס היובש שמודד משקעים ולחות קרקע היה הנמוך ביותר שנמדד אי פעם בילוסטון.

באותה שנה לא ניהלו כראוי את השמורה, והחלקים היבשים של העצים לא הוסרו בזמן, ולא נעשו שרפות קטנות מבוקרות כדי למנוע הצטברות של החומר הדליק כאבק שריפה. וכשפרצה השריפה, היא ניצלה את כל התנאים וכילתה את מרבית היערות. אמנם השריפה הייתה חזקה וחמה, והיא פגעה בחלק מבעלי החיים שלא הצליחו לברוח, אבל הגשמים החזקים שירדו לאחר מכן גרמו לכך ששלוש שנים מאוחר יותר מרבית קרקע היער הייתה מכוסה כבר בצמחים כמו אסטר, תורמוס, ערברבה ולפחות 20 מינים נוספים וחדשים מאלה שהיו לפני השריפה של יערות האורן.

נבטי האורן היו הראשונים שהופיעו, והרבה עשבוניים החלו לשגשג ולפרוח. לולא השריפה לא היה כל סיכוי לצמחים האלה. עם זאת, לאחר 20 שנה הייתה אמנם הצמחייה בפארק מגוונת פי עשרה ממה שהייתה לפני השריפה, אולם העצים הגדלים והמצלים החלו לדכא את תת-היער ולהחזיר אותו למצבו הרע שלפני השריפה. 

• הכתבה פורסמה בגיליון יולי של הירחון "טבע הדברים"
  

• מתנה לקוראי ynet: גיליון היכרות מתנה למגזין טבע הדברים/ילדי טבע הדברים