המפתח לדו-קיום - התנדבות קהילתית
רעיון העוועים שנשלף שוב, להחיל על ערביי ישראל חובת גיוס לצה"ל, מרחיק מאיתנו את הגשמת החזון של שילובם בחברה
השתתפותם של חברי כנסת ערבים בפעולות הנתפסות על ידי רוב אזרחי המדינה כאנטי-ישראליות, כמו המשלחת ללוב והמשט לעזה, מלהיטה את הדיון הציבורי בשאלת הזדהותם של אזרחי ישראל הערבים עם המדינה.
מושב הקיץ של הכנסת, שאחד המאפיינים שלו היה שטף של הצעות חוק העוסקות בקשר שבין נאמנות לאזרחות, הוא אחד הביטויים הקשים של השיח הזה. וכמו בעבר, גם כעת, אחד השלדים המוצאים מהארון, הוא הרעיון לחייב את הערבים להתגייס לשירות המדינה. יש המגדילים לעשות, בהם שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, הגורסים כי רק גיוסם של הערבים לצבא - לא פחות - יוכיח את נאמנותם האמיתית למדינה.
רעיון העוועים להחיל על הפלסטינים אזרחי ישראל חובת גיוס לצה"ל מרחיק מאיתנו את הגשמת החזון של שילוב האזרחים הערבים, שכן הוא קולע אותם לקונפליקט בלתי אפשרי שבו כל בחירה תהפוך אותם לבוגדים: או במדינתם ישראל, או בלאומם הערבי ובעמם הפלסטיני.
כאילו לא די בכך, הרעיון של גיוס חובה גם מזין את אותם מנהיגים ערבים המטיפים אפילו נגד שירות אזרחי-התנדבותי. אותם מנהיגים (ולא מדובר רק בתנועה האיסלאמית) המתנגדים לעצם ההשתלבות בחברה הישראלית, טוענים כי השירות האזרחי הוא רק הקצה הגלוי של קונספירציה לגייסם לצבא.
"כל העם צבא" היא פרדיגמה שאבד עליה הכלח, שכן בפועל כבר מזמן שחררה החברה הישראלית את צה"ל מהתפקיד שהועיד לו בן-גוריון בשעתו, להיות כור ההיתוך של החברה הישראלית. כך גם ראוי: אל מול האתגרים שלפתחו - צבאיים, תקציביים וציבוריים - הופך צה"ל (כך אנו מקווים) לרזה, יעיל ומקצועי יותר.
כמחצית (!) מכלל הישראלים המגיעים לגיל 18 אינם משרתים בצבא: חרדים, עולים, ערבים, בעלי צרכים מיוחדים ועוד. האם זה הופך אותם לישראלים פחות? מה שבטוח - היות שהשירות בצה"ל מעניק יתרון בחיים האזרחיים, כל הקבוצות הללו, שנותרות בחוץ, הופכות - בהגדרה - לפריפריה חברתית.
כיצד נוכל לבנות מדינה וחברה ישראלית שאליה יוכלו הערבים לחוש שייכים, להרגיש בה "בבית"? בהעדרו של אינטרגטור אמיתי של כלל הצעירים בישראל, יהודים וערבים, דרושה תוכנית כלל-ישראלית להתנדבות קהילתית.
תוכנית אזרחית שכזו, שתהיה נפרדת במהותה מהממסד הבטחוני, תאפשר לצעירים ישראלים, ערבים ויהודים, לשרת בתוך קהילותיהם ומחוץ להן. היא תייצר חוויה ישראלית חדשה ומשותפת ותבטא מסירות ואכפתיות לחברה באמצעות טיפול בקשישים ובנכים והתנדבות בשירותי חירום אזרחיים, במוסדות רווחה וצדקה, ועוד תפקידים שאינם נופלים ברמת התובענות והקושי מרבים מהתפקידים הצבאיים.
עבור האזרחים הערבים הצעירים (19 אלף בכל שנתון), תסייע תוכנית כזו ב"נרמול" האזרחות הישראלית. במציאות בה אזרחותם היא יותר פורמלית מאשר מהותית, תהיה ההתנדבות הקהילתית מרכיב אמיתי של אזרחות, במידה ותלווה בצעדים ממשיים לסגירת הפערים בין יהודים לערבים, ובכלל זה חלוקת משאבים הוגנת, ייצוג הולם ושותפות של ממש בניהול ענייני המדינה.
יתרונות נוספים של ההתנדבות הקהילתית יהיו העצמה של הצעירים הערבים ונקודת התחלה טובה יותר בלימודים ובתעסוקה,
מיסודו מחדש של ערך התרומה לקהילה בחברה הערבית לאחר שהוזנח בשל מציאות החיים כמיעוט בישראל, וכמובן הטבות כלכליות.
נסיונות קודמים לקדם שירות לאומי ואזרחי לאזרחים ערבים לא נחלו הצלחה גדולה גם בקרב הערבים החפצים בחיים משותפים עם הרוב היהודי, בגלל שלא התבססו על הידברות עם החברה הערבית ומנהיגיה ונתפסו כעוד מבחן נאמנות שבו נדרשים הערבים לעמוד. ברקע לכך, קיפוח והדרה מתמשכים מצד ממסד ישראלי שלא מחמיץ הזדמנות להפנות עורף לאזרחיו הערבים ולאותת להם שאינם שייכים.
השיסוע החברתי המפורר את החברה הישראלית, ובראשו התהום הנפערת בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, מקרב אותנו אל הרגע בו חברה משותפת, מלוכדת וסולידרית, תהיה מעבר להישג-יד. את המחיר נשלם כולנו, יהודים וערבים כאחד. לפני שחלון ההזדמנויות נסגר, דרוש דיאלוג אמיץ בין מנהיגים ערבים ויהודים.
אמנון בארי-סוליציאנו הוא מנכ"ל שותף בעמותת יוזמות קרן אברהם
לפנייה לכתב/ת 
