מה לחילוני ולמחיצה בתפילה

אורי אורבך מבקש לקרב חילונים לבתי הכנסת, ולכל הדעות זה רעיון מבורך. לעתים קרובות מדי, האדם החילוני המאמין – יש חיה כזאת – מתקשה למצוא את ידיו ורגליו בהיכל התפילה השכונתי שלו, ומרגיש שם כזר לא רצוי, אובייקט נוח למבטי תמיהה של המקומיים, תייר שאינו מבין את השפה ואינו יודע בדיוק מתי עומדים ומתי יושבים ואיך מתמצאים בסידור, שהוראות השימוש שלו מאד לא ידידותיות. אין ספק, האדם הזה זקוק למישהו מאיר פנים וסבלני שיבהיר את צפונות המקום – אבל הוא, וגם היא, זקוקים להרבה יותר מכך.

איש לא מינה אותי לדוברת של "החילונים", ולכן אוכל להציע לאורי אורבך ולאחרים רק שאלות אחדות, לא קשות במיוחד, לבירור בינם לבין עצמם בבואם לחבק את אחיהם האובדים שרחקו מן הפולחן.

ראשית, בעניין הידידותיות. אני מבינה שהיא נובעת מתפיסה לפיה כל בני האדם, אפילו חילונים ובלבד שיהיו יהודים, נבראו בצלם ולכן הם ראויים לזכויות פולחן שוות. אם כך הדבר, הייתי רוצה לברר אם הקהילה שזו דרך המחשבה שלה דאגה להנגיש את בית הכנסת לנכים, כי הרי אין לך מבחן פשוט יותר למחשבה על ה"אחר" מזה, והתשובה "ברוך השם, אף אחד בקהילה שלנו לא צריך" ודאי איננה תשובה נכונה. אנסה לחדד את השאלה: בעיני, בית כנסת שאינו נגיש לנכים הוא לא בעיה ארכיטקטונית כי אם עיוות מוסרי עצום, ולא הייתי רוצה להתפלל במקום כזה, גם אם כל הבאים בשעריו קדושים וטהורים וצחורי טליתות.

הנגישות לנשים

שנית, בעניין המשפחתיות. האם מותר לנו להתפלל כמשפחה בבית הכנסת, או שאני אמורה להיפרד מבני הקט מחמת החשש שעצם קיומי בחלל אחד עם גברים הוא הפרעה איומה שיש לסלק או להחביא? רוב החילונים שחפצים בביקור קבוע פחות או יותר בבתי הכנסת יעשו זאת כשיש להם צאצאים ותחושה של חובה להנחיל להם קצת מסורת וערכים, אבל לדידי – ההפרדה בין זכרים לנקבות בתפילה היא עיוות חברתי שזמנו עבר יחד עם העבדות, הקרינולינות ויוני הדואר.

לשמחתי, אינני ניצבת לבדי בעמדה הזאת. מיליוני יהודים כבר התחבטו בשאלה בדורות האחרונים ומצאו פתרונות יצירתיים במסגרת הקונסרבטיבית והרפורמית, שם משום מה לא נבהלים מנוכחות של נשים בקהל המאמינים, אפילו לא מקריאה של אשה בתורה, ובלבד שתקרא יפה ובכוונה ולשם שמיים. באורח מסתורי, נשים כאלה לא גורמות למאמינים הזכרים לשקוע בפנטזיות מיניות איומות ונוראות שעה שהם מתפללים. בדרך פלא, מצאו בקהילות כאלה דרכים יצירתיות לרוב לארגון החלל כך שאפשר יהיה להתפלל בצוותא, משפחות-משפחות, וגם להפריד בין החפצים בהפרדה. כיון שאורי אורבך כלל לא נדרש לסוגיה המהותית הזאת, אני מניחה שבבית הכנסת שלו מקובל להדיר נשים מחלק מן הפולחן: למה שנשים חילוניות ירצו לבוא?

שלישית, בענין הקהילתיות. אורבך מציע להנהיג מיני מסורות חברתיות חדשות בבית הכנסת שלו, כגון ברכות למתגייסים, הפעלות חינוכיות לילדים וכיוצא באלה מעשים טובים לתועלת הכלל ולחיזוק הזיקה בינו לבין היכל התפילה. כל זה נחמד, אבל חילונים שבאים בשערי בית הכנסת אינם זקוקים למתנ"ס נוסף, כבר יש להם אחד

 ליד הבית והא מצטיין בהפעלות שכאלה. מה שהם מבקשים למצוא הוא שיהדותם לא מתחילה ולא נגמרת בהתמצאות בסידור ובמיומנות סידור הטלית שלהם, אלא נוכחת גם במצוות קצת יותר מעשיות שחילונים לא מתקשים לקיים.

במלים אחרות, האם בבית הכנסת שלכם נהוגה תוכנית רצינית של חסד? באמת לא חשוב מה אתם עושים – רוכשים כיפות מן היהודיות האחרונות בסרייבו, איתן הקמתן פרוייקט סריגה שעוזר להן להתקיים בכבוד בזקנתן, או נוסעים לשדרות לקנייה מרוכזת של מצרכים לשבת עבור חברי הקהילה, או יוצאים ליום קטיף משפחתי – יום עבודה של ממש, שתמורתו תועבר לעמותה ייעודית המקובלת על הקהילה: הכל טוב, ואלה דוגמאות אמיתיות של מעשים שמתרחשים מדי יום בכמה בתי כנסת שאני מכירה, וחילונים ודתיים שותפים בהם ללא צורך במגשרים, מתווכים ומסבירי פנים לתייר.

אם בבית הכנסת שלכם מתקיימים פרוייקטים כאלה לאורך זמן, אם הם נגישים למשפחתי ואם הם נגישים לנכים – אנא, השאירו כתובת. נשמח לבוא.