אולי נכריז על משפחה כעל שותפות עסקית
כשאנחנו לבד אנחנו מחפשים זוגיות, וכשאנחנו בזוגיות אנחנו מחפשים אהבה. הידיעה שיש לך פרטנר עליו תמיד תוכל לסמוך מרגיעה מאוד, אבל אם זה רק חלוקת נטל, איפה האהבה כאן?
זה לא סוד: כולנו מחפשים אהבה, ומאמינים שרק היא תביא אותנו לפסגת האושר האמיתי. כל מי שלא נמצא בזוגיות מחפש אותה בנרות, אבל כל מי שהתמזל מזלו ונמצא במערכת יחסים מבין שהמציאות רחוקה מהחלום ועדיין ממשיך לחלום על הפרטנר המושלם.
אני לא מכירה הרבה זוגות מאושרים, כלומר מאושרים ממש. למען האמת, אני לא מכירה אותם בכלל. אני מתכוונת לזוגות בני 30+, שנמצאים יחד כבר כמה שנים, מנהלים יחד את הבית ומגדלים את הילדים.
לכולנו יש מסכות מושקעות במיוחד בארון, שאנחנו שמים כשאנחנו יוצאים ומשדרים כמה אנחנו מוצלחים ונהנים מהחיים. אבל בשיחה אינטימית וכנה מתגלה שהכל רחוק מלהיות מושלם אצל כל אחד ואחת מאיתנו, ושהאושר עדיין נמצא רחוק מעבר לאופק.
גם במקום בו פעם היתה אהבה וניצוצות עפו באוויר לכל עבר, השיגרה והשנים מצליחים לעשות את שלהם והרגשות נשחקים. הסטטיסטיקה אינה מעודדת: שיעור הגירושים בישראל עומד על כ-30% ורק ממשיך לעלות, בעוד באירופה הוא מתקרב בצעדי ענק ל-50%, סיפורי בגידות נשמעים בכל פינה, חדרים להשכרה למספר שעות צצים כפטריות אחרי הגשם, ופנים ממורמרות יש יותר ממה שהיינו רוצים לראות.
אם היו מציעים לאנשים חיסון או ניתוח עם אותם סיכויי הצלחה כמו הסיכוי למצוא אושר בנישואים, אני בטוחה שרק מי שכבר לא היה לו מה להפסיד היה מסכים. אבל כשמדובר באהבה אנחנו לא מוותרים. אז מה אם כל זוג שני מוצא את עצמו ברבנות, והמון זוגות חיים עם תחושת תסכול וחוסר סיפוק – אנחנו ממשיכים להאמין שנצליח להפוך את החלום למציאות.
רוצים להגשים את הבטחת האהבה ששמענו כילדים
אני תוהה איך למרות הכל אנחנו עדיין מאמינים שזה אפשרי. כולנו עברנו כמה מערכות יחסים רציניות בחיים. ראינו שאהבה יכולה פשוט להיגמר, נפגשנו, התאהבנו, נפרדנו וכאבנו אבל אנחנו עדיין מאמינים שכשנפגוש את האחד או האחת הכל יהיה אחרת.
הגעתי למסקנה שהתקווה המשונה הזו אפשרית משתי סיבות. הראשונה נעוצה בנורמה חברתית שטמונה עמוק בכל אחד ואחת מאיתנו. מגיל צעיר סיפרו לנו שביום מן הימים נפגוש את האחד המיועד, נתחתן, ומאז נחיה באושר. גם היום, כשאנחנו חושבים שאנחנו חיים בחברה מודרנית, עדיין כל בחורה רווקה שעברה את גיל 20 נתפשת בעיני החברה כממורמרת ומתוסכלת.
אנחנו עדיין אנחנו מאמינים שאהבה צריכה להוביל לחתונה, אחרת זה לא רציני. ומובן שיום החתונה עדיין נחשב ליום הגדול בחיים, שצריך לתכנן אותו שנה מראש לפחות ולהשקיע בו מאות אלפי שקלים וים של זמן ומאמץ.
הסיבה השנייה למרדף הבלתי הפוסק היא שבאמת לא טוב היות האדם לבדו. כשאנחנו באים הביתה אחרי יום מתיש אנחנו רוצים שיהיה שם מישהו לשתף אותו ולהישען עליו. כולנו מחפשים מישהו לצעוד איתו בשביל החיים ולחלוק איתו את מטלות הבית, את ההוצאות הכלכליות וכמובן את גידול הילדים.
זוגיות מורכבת רק משני אנשים, וזה לא מספיק
עצם הידיעה שיש לך פרטנר בחיים שעליו תמיד תוכל לסמוך היא מרגיעה מאוד, אבל אם מדובר פשוט בחלוקת נטל, איפה האהבה כאן? זה שיותר פשוט להתמודד עם החיים כזוג זה די ברור, אבל להחזיק תשוקה בוערת במשך כל החיים נראה לי כיעד שנועד לכישלון מלכתחילה.
התוצאה היא, שכשאנחנו לבד אנחנו מחפשים זוגיות, וכשאנחנו בזוגיות אנחנו מחפשים אהבה. כך או כך, אנחנו לא מגיעים לאושר המיוחל.
אז חבריי היקרים, אולי הגיע הזמן לשינוי: צריך להכריז על התא המשפחתי פשוט כעל שותפות לכל דבר, שמטרותיה הן חברוּת, תמיכה הדדית וגידול ילדים. במקום שנבטיח הבטחות חסרות ערך לאהבה נצחית, נערוך חוזה שמסדיר את חיי היומיום של הזוג.
במקום שנרכוש בעלות זה על זו, נשאיר מתוך הסכמה מקום לכל אחד מבני הזוג לאינדיבידואליות שלו ולחייו הפרטיים, שלא מסתכמים במעגל הסגור של הבית והעבודה. ממילא לא הגיוני לצפות שמסגרת אחת בשם נישואים, הכוללת שני אנשים בלבד, תוכל לספק לכל אחד מבני הזוג את כל צרכיו הפיזיים והרגשיים במשך עשרות שנים.
אם כך, למה שלא נמצא לנו חבר לחיים שאיתו נקים משפחה, ויחד עם זאת נמשיך לממש את הפנטזיות, לחוות וליהנות מהחיים כמה שניתן, במקום לצפות מבן אדם אחד שיהיה עבורנו הכל מהכל, כי כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. האמת, במצב שהגענו אליו, גם לחזור לשיטת השבט נשמע לי כמו רעיון לא רע בכלל.
ומה דעתכם, האם זוגיות כמו שאנחנו מכירים אותה לא יכולה לשמר אהבה לאורך זמן? האם יש לכם רעיונות אחרים?
לפנייה לכתב/ת 
