אתה זכרת את הריח שלי ואני זכרתי את המגע שלך
הגענו זה לזה למקומות הכי כמוסים בגוף, זה היה דבר שהחזקנו בזיכרון במשך עשר שנים. למרות ששנינו הקמנו משפחות, התשוקה נשארה בנו, והשתעשענו ברעיון להיפגש שוב
הזכרונות ממך היו מתוקים מתוקים. מידי פעם כשנזכרתי בנו ראיתי בחורה חופשיה ומאושרת, שנהנתה בחברת מותק של ילד, הצעיר ממנה בכמה שנים אבל עם הרבה חום, מבט נעים ורצון לתת מזה והרבה.
היינו נפגשים לפחות פעם בשבוע, מקשקשים, נוסעים לים ונוגעים, הכי נוגעים שאפשר. הגענו זה לזה למקומות הכי כמוסים בגוף, ידענו את הנקודות הרגישות ביותר, וזה היה דבר שמשכנו אותו בזיכרון לאורך עשר שנים, כך התברר לי מידי פעם כשיצא לנו לדבר או לכתוב במיילים. אתה זכרת את הריח שלי ואני זכרתי את המגע שלך.
כל אחד פיתח פנטזיה בראשו על הפגישה
למרות ששנינו הקמנו משפחות, התשוקה נשארה בנו, ובכל פעם השתעשענו ברעיון מה יקרה אם ניפגש שוב, השיחות שלו נסחפו וכל אחד פיתח פנטזיה בראשו על הפגישה.
לך לא היה אומץ להיפגש ולי כן, כי כל כך רציתי להרגיש אם הזכרונות עדיין קיימים. עד שיום אחד, אחרי שנפגשנו לכמה דקות באקראי, ביקשת שאבוא שוב, והפעם רק כדי להיות איתך קצת. לא חשבתי פעמיים והגעתי, לא ידענו מה הולך להיות ואיפה, נפגשנו בקניון מלא אנשים, אבל שום דבר לא הצליח למנוע את הרצון שלנו לגעת שוב, להריח, להתמסטל בנבכי הזיכרון ולראות אם הכל עדיין שם.
העיניים היו אותן עיניים והמבט אותו מבט, ראיתי שאתה רוצה אותי כמו פעם, ואני רציתי אותך לא פחות. חיפשנו מקום, והאפשרות היחידה היתה מקום צדדי בלי שאף אחד יראה אותנו.
נגעת בי, לא הצלחת להתאפק אפילו רגע, כולך בערת מתשוקה, וגם אני, כל כך רציתי אותך אין לך מושג עד כמה, רציתי שתרגיש אותי כמו פעם. "הריח", אמרת, נשאר אותו הריח".
לא המגע של פעם, הוא היה טכני לגמרי
אני התמקדתי במגע, שהיה אחר, לא המגע של פעם, הוא היה טכני לגמרי, בלי הרגש שהיה לך לפני עשר שנים, והכי גרוע - חיכיתי לנשיקה ממך, שתקרב אותי אליך לנשום אותך, אבל היית רחוק. כל כך קרוב פיזית, אבל רחוק בנשמה. לא העזת לנשק אותי, אפילו לא פעם אחת. ואני כל כך רציתי, אפילו ניסיתי, ואתה התרחקת בכל פעם שהשפתיים שלי התקרבו לשלך. זה לא הפריע לך לגעת בי במקומות אסורים ולי לגעת בך, אבל משהו שם היה חסר, אולי בגלל הסיטואציה במקום הלא נוח, ואולי כי זה פשוט לא כמו פעם.
אחרי שסיימנו מיהרת להתלבש ויצאת מהמקום, בעוד שאני עומדת שם נבוכה מהמעמד ועצובה, כי אפילו לחיבוק לא זכיתי ממך.
נכון שאני רציתי את זה יותר ממך ודיברנו על כך רבות, אבל בפנטזיות שלי זה היה אחרת, זה היה אתה של פעם, החם, המתוק, זה שידע לגעת בדיוק במקומות הנכונים שהותירו זכרונות מתוקים.
בדרך חזרה הביתה לא הפסקתי לחשוב. שלחת לי הודעה שכולך רועד. תאמין לי שגם אני, יקירי, אבל לא מהסיבה שאתה. ניסיתי להפוך בראשי את הסיטואציה כל כך הרבה פעמים, ולא הצלחתי להבין בדיוק מה קרה שם. שלחתי לך הודעה עם השאלה האם זה היה כמו פעם ולא טרחת לענות עליה, סימסת רק שאתה כבר בעבודה, ואני נותרתי עם המחשבות והתהיות, אבל עם מסקנה אחת ברורה – אסור לנסות להחיות את הזכרונות, צריך להשאיר אותם בדיוק כמו שהיו, זיכרון של תשוקה בוערת, מגע חלומי וריח אלוהי.
אני לא יודעת מה נשאר אצלך, אבל הזיכרון שלי ממך השתנה. הרסתי לי את מה שחייתי איתו עשר שנים. קיבלתי משהו חדש, פחות עמוק ובכלל לא מתוק.
לפנייה לכתב/ת 
