יעוד הדירה השתנה? הביטוח יורד לטימיון

פוליסות הביטוח שאנו רוכשים, במיטב כספנו, מלוות אותנו משך תקופה ארוכה. במהלך תקופת הביטוח, חיינו אינם קופאים מלכת. גם בסיכונים המבוטחים חלים שינויים. אך לפי גישת חברות הביטוח, יש להתעלם ממימד הזמן.

לשיטתן, אם חל שינוי בסיכון אליו חשוף הנכס המבוטח, אין תוקף לפוליסה. זו בעצם חלומה הרטוב של כל חברת ביטוח, לגבות פרמיות מבלי לקחת על עצמה כל סיכון. והרי כל התמורה שחברת הביטוח נותנת עבור הפרמיות היא בסיכון הביטוחי שהיא לוקחת על עצמה.

גישה זו מנוגדת לחוק חוזה הביטוח. על פי החוק, חברת הביטוח והמבוטח צועדים יד ביד במשעול הסיכונים המשתנים לאורך תקופת הביטוח, תוך איזון אינטרסים מתמיד.

החוק אומר כך: המבוטח חייב להודיע לחברת הביטוח על שינוי מהותי בסיכון, אולם גם אם לא הודיע, חברת הביטוח אינה פטורה מתשלום. רק אם תוכיח כי המבוטח נמנע, בכוונת מרמה, להודיע לה על השינוי, או אם תוכיח כי היא לא הייתה מבטחת כלל את הנכס לאור הסיכון שהשתנה - היא פטורה כליל.

בכל המקרים האחרים, חברת הביטוח חייבת לשלם, גם אם חל שינוי בסיכון, אך תוכל לשלם תגמולי ביטוח נמוכים יותר, לפי הפרמיה שהייתה גובה בפועל עבור אותו סיכון שהשתנה. כך נוצר איזון. המבוטח לא מרוויח וחברת הביטוח לא יוצאת בהפסד. הוא מקבל לפי מה ששילם והיא משלמת לפי מה שקיבלה.

בפרשת פריידס, שהובאה במדור זה, יישמה השופטת המחוזית רות לבהר שרון, את החוק כלשונו וכרוחו. יש כיסוי יחסי לבנו הצעיר של המבוטח, כך קבעה השופטת, אשר החל לנהוג ברכב המבוטח במהלך תקופת הביטוח, למרות שהפוליסה שוללת מפורשות כיסוי מנהג צעיר. אולם, כפי שנראה מיד, קיימים גם שופטים אחרים.

שמאי חד עין

באחד הימים, הוצת משרדו של סוכן הביטוח משה פרנקו. מבנה המשרד היה מבוטח בחברת הביטוח מנורה. השמאי חד העין של מנורה, אשר נשלח למקום השריפה, גילה כי בהצעת הביטוח, במקום המיועד ל"סוג הנכס", כתב פרנקו בכתב ידו "דירת מגורים".

נציגי מנורה קפצו על גילוי זה כמוצאי שלל רב. אנחנו ביטחנו דירת מגורים ולא בית עסק, הודיעו נציגי מנורה לפרנקו. וסירבו לשלם את נזקי השריפה.

במשפט שהתנהל בפני השופטת תמר בר-אשר צבן בבית משפט השלום בירושלים, הוכיח פרנקו כי תשובתו, בטופס הצעת הביטוח, לפיה מדובר בדירת מגורים, הייתה אמת. באותה עת הנכס אכן שימש דירת מגורים. פרנקו טרם פתח את משרדו במקום. רק כשנה לאחר מכן, שינה את ייעוד הדירה למשרד.

השינוי בייעודו של הנכס מדירת מגורים למשרד הוא לכל היותר בגדר "שינוי בסיכון", טען פרנקו. סוכן הביטוח לא כיחד כי חטא בכך ששכח להודיע למנורה על השינוי בייעודו של הנכס, אולם הדבר נעשה בהיסח הדעת, בתום לב. גם מנורה לא טענה אחרת. אין בחטא זה כדי לגזול ממני לחלוטין את הפיצוי עבור רכושי, הוסיף פרנקו וביקש תגמולי ביטוח יחסיים, בהתאמה לפרמיות החסרות ששילם עבור הנכס כדירת מגורים במקום כעסק.

אכן, מודה השופטת בר-אשר צבן, חוק חוזה הביטוח אינו פוטר את חברת הביטוח, כאשר חל שינוי מהותי בסיכון. אולם, קובעת השופטת, כוונת החוק הייתה למצב בו המבוטח משנה את פנים הדירה, או את אמצעי המיגון שלה, או כיוצא באלו שינויים בדירה, שאינם מפסיקים את ייעודה למגורים. הסבת דירת מגורים למשרד, אינו בגדר שינוי בסיכון. "מדובר בשינוי המשנה את הסיכון המבוטח, ובכך הופך את הפוליסה מפוליסה אחת לפוליסה אחרת... זהו מצב שבו השינוי בסיכון המבוטח, מביא לחריגה מגבולות הפוליסה הקיימת, כך שאינה חלה עוד".

בהמשך מסבירה השופטת את ההיגיון והצדק שבגישתה בחשש מפני אופיים הקלוקל של מבוטחים. "מבוטחים יבחרו בפוליסות זולות ונוחות, ולאחר קרות מקרה הביטוח יטענו שניתן לשנות בדיעבד את הפוליסה, מהטעם ש'רק לא הודיעו' על 'שינוי מהותי', וכי אילו רק הודיעו ממילא הייתה חברת הביטוח מסכימה לשינוי הפוליסה באופן שהיה מזכה אותם בתגמולי הביטוח עבור הנזק שנגרם להם, גם אם לא במלואם".

על חברות הביטוח לעומת זאת, משקיפה השופטת באור שונה, מובן יותר. "חברות הביטוח", כלשון השופטת, "אינן גופים פילנתרופיים, אלא גופים הפועלים ממניעים של כדאיות כלכלית על פי הערכת סיכונים וסיכויים".

ואני כחלק מציבור המבוטחים מבקש להביע עלבון מהאופן בו השופטת משקיפה על ציבור המבוטחים. לא משום שהיא רואה בנו תחמנים, זאת ניחא. אלא משום שהיא מייחסת לנו טפשות: מדוע שנתחמן כדי לקבל פוליסות זולות יותר, אם בסופו של דבר גם נקבל תגמולי ביטוח נמוכים יותר?

מעבר לכך, אכן לא ניתן לצפות מחברות הביטוח להיות פילנתרופיות, כלשון השופטת, אבל למה להסכין עם מצב בו המבוטחים תורמים כספים, כך סתם, לחברות הביטוח? למה לאפשר לחברת הביטוח להיבנות ממחדל בתום לב של המבוטח ולשלשל לכיסן פרמיות עבור פוליסות חסרות תוקף? למה שלא נקבל תמורה ההולמת את הפרמיות ששולמו על ידינו, כפי שהחוק קובע?