המסר לאיראן: רמטכ"ל התקפי

שר הביטחון, אהוד ברק, פעל נכון כשהכריז על בחירתו של יואב גלנט כדי לייצב את צה"ל. פרשת המסמך שטרם הסתיימה חייבה פעולה מהירה כדי לעצור את הסחף וכדי למנוע פתיחת תיבות פנדורה נוספות. ברק היה חייב לכבות שריפה שהוא עצמו הצית לפני מספר חודשים כשהודיע לפתע, מבלי שהיה בכך צורך כלשהו, כי אין בכוונתו להעניק לאשכנזי שנה חמישית כרמטכ"ל, וכי מינוי מחליפו ייעשה כבר הקיץ. הכרזה זו היא שהכניסה את המערכת לתזזית שהגיעה לשיאה בפרשת "מסמך גלנט".

המאפיין הבולט ביותר של אלוף יואב גלנט כאיש צבא הוא נטייתו להעדיף את ההתקפה על פני צורות הקרב האחרות. זה היה נכון במישור הטקטי, כשגלנט היה מפקד שייטת 13 וזה בא לידי ביטוי בגישתו האסטרטגית לפתרון הבעיות הנובעות משלטון חמאס ברצועת עזה.

אם זה היה תלוי בו מבצע "עופרת יצוקה" היה יוצא לדרך שנה עד שנה וחצי לפני שבוצע בפועל בסוף 2009.

גלנט גם ניסה לשכנע את שר הביטחון, את הרמטכ"ל אשכנזי ואת עמיתיו למטה הכללי לבצע תוכנית מבצעית הרבה יותר שאפתנית ורחבה בעזה מאשר זו שבוצעה ב"עופרת יצוקה". תוכניתו של גלנט אמורה הייתה לשים קץ לא רק לקסאמים ולגראדים שהומטרו על הנגב המערבי, אלא גם לשלטון חמאס ברצועה. הצעותיו אז נדחו בין השאר גם על-ידי שר הביטחון, והתוכנית שבוצעה הייתה רזה ומוגבלת בהיקפה.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ב-1 בנובמבר 2009

דווקא בגלל הגישה ההתקפית שם ברק עין על גלנט. החלטתו של ברק להמליץ לממשלה למנות את האלוף השקט והמופנם לרמטכ"ל ה-20 של צה"ל משגרת מסר חד וברור: מדינת ישראל אינה מתכוונת לשבת ולהמתין שיתקפו אותה ברקטות ובטילים ואולי אף בנשק לא קונבנציונאלי. אם אחד האיומים האסטרטגיים האלה יתממש, או יהיה קרוב למימוש, יופעל צה"ל בצורה התקפית ונחרצת ובהיקף מלא לסיכול האיום או למיזעורו. המסר הזה מיועד לא רק לצה"ל ולאזרחי מדינת ישראל אלא גם למדינות כמו סוריה איראן וחיזבאללה, וגם לממשל האמריקני ולמדינות אירופה.

האנטי-תזה של אשכנזי

גישה זו מקובלת היום גם על המטה הכללי הנוכחי בראשות הרמטכ"ל גבי אשכנזי. ההבדל בין אשכנזי לגלנט הוא בתהליך קבלת ההחלטות ובעיקר בנכונות ליטול סיכונים. בגלל ההבדלים האלה שהגיעו לכדי ויכוחים מרים בין השניים נעשו אשכנזי וגלנט צהובים זה לזה. גלנט הוא כמעט האנטי-תזה של הגישה הזהירה המאפיינת את אשכנזי, זו שעושה את הרמטכ"ל הנוכחי כל כך פופולרי לא רק בציבור הישראלי אלא גם בוושינגטון. ברק, המרבה לחזור על המנטרה "כל האופציות על השולחן" בהקשר לגרעין האיראני אכל מרורים כשראה את קובעי המדיניות האמריקנים עולים לרגל לאשכנזי בתקווה למצוא אצלו אוזן קשבת להפצרותיהם שלא להיחפז בעניין מתקפה על איראן. די סביר שתופעה זו לא תחזור על עצמה עם גלנט.

אשר לכישוריו של גלנט כאיש צבא נראה שאין איש חולק על כך שהוא מתאים וכשיר לשמש כרמטכ"ל. הוא אמנם מילא רק תפקיד אלוף פיקוד אחד ולא היה סגן רמטכ"ל, אבל לזכותו נזקפים עשרות מבצעים שעליהם פיקד בהצלחה ברמות הפיקוד השונות, כולל ניהול מוצלח של המערכה בעזה כאלוף.

שם עין על גלנט. שר הביטחון ברק (צילום: רויטרס)

כאדם, גלנט הוא איש קר רוח, מאופק אך עקשן. מנהיגותו היא טבעית מהסוג השקט. גם גילו הבוגר, 52, מוסיף לו סמכות. לעתים רחוקות תשמע אותו מרים קול או מתגלגל מצחוק. עם זאת, בין אלה שאינם מחבבים אותו אפשר למצוא רבים הטוענים כי הוא משתמש בסמכותו כדי להטיל אימה על מי שמעז להתנגד לדעתו, כי הוא יהיר, וכי יש לו דרכים יצירתיות משלו לטפל ביריביו ומתנגדיו או לנטרל אותם. בקיצור, גלנט, כמו אשכנזי, יהיה רמטכ"ל שאפילו אלופי המטה הכללי יהססו לחלוק על דעתו, שלא לדבר על להמרות את פיו.

למד משרון לטפל ביריבים

גלנט הוא בוגר בית הספר הגבוה לטיפול ביריבים בהנהלת אריאל שרון ובהשתתפות פורום החווה. הוא שימש מזכירו הצבאי של שרון כשזה היה ראש ממשלה. מפוני גוש קטיף אינם שוכחים זאת לגלנט וייתכן שצפויה התנגדות מצדם למינוי. אבל אין חולק על כך שגלנט למד בתקופת שרון לנוע ולתמרן היטב בתפר שבין הדרג הצבאי לדרג המדיני.

בעתיד הקרוב סביר להניח שגלנט לא ירצה לחבל בסיכויי מינויו ולכן יעשה מאמצים ניכרים לעבוד בשיתוף פעולה עם אשכנזי ולהימנע מחיכוכים עמו. גלנט מכיר היטב את האופן שבו שיקם אשכנזי את צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה, וגם מעריך חלק ניכר מההחלטות המבצעיות שקיבל הרמטכ"ל הנוכחי. חוץ מזה, גלנט, וכמוהו ברק ונתניהו יודעים שאשכנזי הוא אחד הרמטכ"לים היותר פופולריים ומקובלים על הציבור שהיו לצה"ל.

לכן, קשה לראות את גלנט מבטל את המינויים הצפויים של תתי-אלופים שעליהם הכריז כבר אשכנזי. גלנט רוצה צבא שקט ויציב שיתעסק במבצעים ולא בעניינים אישיים שבסוף - איך לא - זולגים לתקשורת.

עדיין לא ברור מה יעלה בגורלם של האלופים האחרים שהתמודדו לתפקיד. בפני אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, יש שתי אפשרויות: לפרוש או להמשיך לשרת בצה"ל בתפקיד מטכ"לי בכיר בתקווה להתמנות לתפקיד הרמטכ"ל אחרי גלנט. האלופים אבי מזרחי וגדי שמני יבחרו ככל הנראה להישאר בצבא. אשר לסגן הרמטכ"ל, בני גנץ, קשה עדיין לדעת. מצד אחד חבל יהיה לאבד קצין מוכשר ורב נסיון כמוהו, אך מצד שני - השעון הביולוגי מתקתק. כמעט כל האלופים שהתמודדו על התפקיד הם בתחילת שנות החמישים לחייהם - הגיל שבו אדם נורמלי נעשה מבוגר אחראי, גם אם לא היה כזה בצעירותו.