אנחנו התריס בפני ההתבוללות

בית הספר התיכון הירושלמי שלי התגאה בזמנו בכך שיותר מתשעים אחוז ממסיימיו זכאים לתעודת בגרות. אכן נתון מרשים אבל אם נביט לגופם של דברים נראה, שמי שהתקבל לבית הספר הזה היה אחוז קטן מאד של תלמידים מצטיינים מרחבי העיר, לעומתו בתי ספר שפותחים שעריהם בפני כל תלמיד, חזקה עליהם שאחוזי ההצלחה בהם יהיו קטנים יותר. מובן האינטרס של בית הספר המהולל שלי לשמור על רמתו אבל מה נעשה בכל התלמידים שלא זכו לבוא בשעריו? נזכרתי בעניין זה כשקראתי ב-ynet את מאמרו של אליעזר היון. היהדות הרפורמית לא רוצה להיות בית הספר היוקרתי, היא רוצה לפתוח את שעריה בפני כל יהודי ובפני כל אדם הרוצה להצטרף ליהדות ולקיים חיי משפחה יהודיים.

שני כשלים לוגיים מצערים ניכרים בדבריו של היון: ראשית, הוא מכביר בשלל נתונים ומספרים אבל אינו מצליח להראות ששיעורי ההתבוללות קשורים ליהדות הרפורמית; שנית, בעודו מרבה מילים על המצב הדמוגרפי העגום הצפוי, לדבריו, לעם ישראל, הוא קורא דווקא להצר צעדיהם של המבקשים להצטרף לעם היהודי (ובכך לתרום להמשכיותו ולפריחתו). אין לו מענה להתבוללות ולכך שרבים זונחים את יהדותם אבל הוא ממהר לפסול אפשרות של הצטרפות של אנשים לעם היהודי. איני יודעת מה הידע של היון אודות גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, שאותם הוא מכנה "גיורים אינסטנט" אבל ככל הידוע לי, טרם שמענו על דרישות למתן שוחד כדי לזרז ענייני גיור בעולם הליברלי, כדוגמת אלה שעליהם שמענו בשנים האחרונות במחנות אחרים ביהדות.

עם ישראל שרד לאורך שנות אלפיים דווקא כי בניו ובנותיו ידעו לחיות עם מציאות משתנה ולהתמודד עמה,

מעולם לא עצמנו עיניים כלפי אתגרי ההווה. מדוע שנתחיל לעשות זאת היום?

היהדות הליברלית (הרפורמית והקונסרבטיבית) עומדת כתריס בפני ההתבוללות בעם היהודי. היא זו המאמצת את הילדים שנולדו לנישואי תערובת ומבקשים לחזור לעמם והיא המאירה פנים למתגיירים. היא בית הספר המבקש לכבד את כל הבאים בשעריו ולא לפנק את אלה שנולדו למשפחות מבוססות בלבד. קל להטיח אשמה ולחפש את המטבע מתחת לפנס אבל עובדה היא ששיעור ההתבוללות גבוה במיוחד דווקא במדינות שבהן ליהדות הליברלית אין כמעט דריסת רגל, למשל רוסיה, פולין וצרפת.

הגיעה השעה שנבין שהיהדות אינה שייכת לזרם זה או אחר ביהדות ושאין דרך אחת להיות יהודי. החפצים בהמשכיותה של היהדות ושל עם ישראל צריכים לחדול מחלק זה לזה ציונים ולהגדיר זו את יהדותהּ של זו. במקום זאת, עלינו לנסות להיות היהודים הטובים ביותר שאנחנו יכולים להיות. ויפים הדברים דווקא עתה בחודש אלול, חודש האהבה והרחמים.

הרבה ד"ר דליה מרקס היא מרצה בכירה לליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג'.