לנצח את האתגר: שביל ישראל בעיניים עצומות

האם עיוור יכול לטייל בשביל ישראל? הרי זה נשמע לא הגיוני בעליל. עם זאת, מסתבר שיש מי שעושה זאת למרות הקשיים, ועושה זאת - בענק. קבוצה של עיוורים וכבדי-ראייה החברים בעמותת "אתגרים" החליטה לצאת ולחרוש את הארץ. גם אם הנוף המרהיב יתואר באזניהם על-ידי המלווים - הרי שתהיה זו חוויה שלא ישכחו לעולם.

מכיוון שהקבוצה הייתה גדולה, וכללה שבעה חברים עיוורים ושני מלווים לכל חבר - התעוררו כמה בעיות: הגעה לשטח והקפצת הרכבים, סידורי האוכל, אמצעי הלינה וסחיבת התרמילים, שיטת ההליכה וליווי העיוורים. הכל נפתר בעזרת תרומות ובעזרת מתנדבים ממשרד הביטחון.

בכל פעם נספר על החוויה שלנו במסע בשביל, בכל פעם - קטע קטן. אז איך הכל התחיל? תצטרפו אלינו, מההתחלה.

חיוך ראשון למצלמה - ויוצאים לדרך (צילומים: אורית ברונשטיין)

18 ביוני, שישי: יוסי מתצפת קרוב

לפני כחודשיים התקשר אלי חזי (או "חצי", כפי שאנו מכנים אותו), ושאל אותי: "את במצב לדבר? אז מה דעתך לגבי רעיון מיוחד - יציאה של קבוצת הריצה למסע בשביל ישראל?". כבר ויתרתי לפני שנתיים על אפשרות הטיולים, ובטח ובטח על החלום של שביל ישראל, אך עניתי לו: "מתאים. מתי מתחילים?".

אחרי סבב טלפונים בין חברי הקבוצה, ההיענות הייתה מדהימה. קבענו לישיבת סיעור מוחות ראשונה אצל חזי בבית, דיון שני על הדשא בפארק הירקון. אחרי חלוקת התפקידים בינינו, המסע החל לקרום עור וגידים. אוהד מונה כאחראי על הלוגיסטיקה, אתאזור - על המסלול, נופר על האוכל וכל שאר התפקידים פוזרו בין השאר. ביום שישי, 18 ביוני, יצא כל אחד מאיתנו את פתח ביתו לפנות בוקר לכיוון תחנת הדלק ברמת אביב - נקודת המפגש לקראת הטיול, ויאללה. מהר צפונה, כדי להתחיל לצעוד לפני שיכה החום הגדול.

אחרי הפסקה קצרה לקפה במחניים פנינו לתחילת המסלול: בית אוסישקין. תרמילים עם אוכל, הרבה מים, תמונה קבוצתית לתעד את הרגע שלפני ו... לדרך!

בידו של כל אחד מהחברים העיוורים ולקויי הראייה שבקבוצה הופקד מקל של מטאטא. "אבל מה עושים עם זה?"

חזי : "אני לא יודע בדיוק, נראה. זה רעיון של איתם. נלמד תוך כדי תנועה".

התחלנו את ההליכה בשבילים רחבים ונוחים יחסית לאורך נחל דן, החברים מחזיקים את המקלות בידיהם והמלווים מלווים את החברים בידיהם. סקרנותם של המלווים פועלת: "מה אתם מצליחים לראות מהנוף?", וחלקנו קלטנו את הכנרת, חלקנו גם את השדות. ירמיהו הכריז: "נאמין לכל מה שתגידו", ויוסי צעק לפתע: "הנוף יפה מאוד!". תמהנו כולנו במקהלה: "יוסי, מה כבר אתה מצליח לראות?"

"...את הטוסיק של אורית!" ענה.

המשכנו לכיוון נחל שניר ונכנסו לשמורה באדיבות רשות הטבע והגנים. בדרכנו אזלו להם השבילים הנוחים, ועברנו להליכה בתוך הנחל. המלווים כיוונו אותנו אל האבנים שבלטו מתוך המים כדי שלא נירטב ב"שיטת מצליח", אך הדבר לא הוכיח עצמו לאורך זמן. מנגד, שיטת המקל החלה להוכיח את יעילותה, וחזי הציע שידרוג: "חבר יצעד באמצע ושני המלווים בקצוות".

המשוכה הראשונה עברה בהצלחה, אך השנייה הייתה קשה בהרבה - ההליכה לצד הנחל בשביל צר ותלול, וגם מקל המטאטא כשל לסייע. מהמלווים נשמעו הוראות: "רגל פה, יד שם! זהירות, לא לעזוב, להחזיק!", וקריאות אמיצות נוספות שנמשכו עד שסיימנו את הקטע המאתגר.

בעצירה, כשהמתנו ל"זנב" האחרונים, המלווים חקרו את החברים: "איך היה, איך הרגשתם?". יוסי, בחיוך אופייני, אמר שהיה בסדר גמור, אך עקץ: "אני חושב שדווקא המלווים שלי היו קצת בלחץ..". בכך הוא ביטא במדויק את תחושותינו, מכיוון שכשהחברים לצדנו, המלווים המסורים משמשים לנו כעיניים מזהירות לכל דבר, וכך גם אישרה ליסה המלווה בשם שאר חברותיה.

הקטעים המעט יותר מאתגרים, הוכיחו את יעילותו של המטאטא הקדמון 

המשכנו לאורך הנחל עד שמצאנו בריכה נוחה להתרעננות וקפצנו לתוך המים, ואחר כך עשינו הפסקה לאוכל ולמנוחת צהריים עד שיפוג לו קצת החום המעיק. כמה דקות של מיזוג אוויר וטעם של ציביליזציה הספיקו לנו, אך השמחה נגמרה די מהר: טלפון מחזי - "איפה אתם?! קבענו בכניסה למעיין ברוך!"

ממושמעים, חברנו לשאר הקבוצה בכניסה למעיין, ובטיפוס ארוך ולוהט עלינו לכיוון תל-חי, עם פינות קטנטנות פה ושם של צל וקצת מים לצינון רגלנו הדואבות. חזי, במקביל, דאג להקפיץ את הנהגים לבית אוסישקין בסיוע חבריו הטובים, ואילו אנחנו, אחרי סיור זריז בבית הקברות של תל-חי, הוקפצנו לחניון הלילה שלנו ב"עין רועים".

פרקנו את הציוד והתארגנו לארוחת ערב. לשולחן האוכל הגענו כבר בחושך, אך למרות לחץ הזמן והתנאים, זכינו לסעודה טעימה ומכובדת. קצת קפה, קצת נשנושים והמווון קבנוס לפני השינה - ולאט ובטוח עברנו למצב מאוזן בשק"שים. לילה טוב.

המלווים היו העיניים של כבדי הראייה, ותיארו בעיניים את המתרחש

19 ביוני, שבת: מטאטא וגדי קטן

התארגנות, ארוחת בוקר, ויוצאים לדרך! אחרי תצפית על קריית שמונה, חווים היסטוריה של ארבעה מיליון שנים בשני קילומטרים של הליכה, הנוף נפתח אל הלב במראותיו מופלאים של עמק החולה, ומרחוק הרי הגולן ובתי מטולה. הרכבל של צוק מנרה היה תלוי מעלינו, בעוד שהמשכנו (על הקרקע) לפסוע בלחיים סמוקות ממאמץ. הנשימה כבדה בעליות, אך רק עוד קצת - אנחנו לא נוותר.

לבסוף הגענו לשלב שבו הדרך הפסיקה לטפס, והשביל, שהיה עד כה נוח ורחב, הצר והפך משובש ומדרוני. לכן שבנו אל שיטת המטאטא: חבר באמצע ושני מלווים בקצוות, לפי הצעתו המקורית של חזי. את המסע ליוו שירי "אל המעין - בא גדי, בא גדי קטן", והנה - אנחנו כבר בדרך לכביש מצודת ישע. זהו, כמעט רואים את הסוף.

6 באוגוסט, שישי: הלוחם האמיץ בחזירי הבר

חלף חודש וחצי מאז שסיימנו את החלק הראשון במסענו בשביל ישראל. יצאנו שוב לדרך, בליווי שלושת המוסקטרים: "חצי", אתאזור ודורי (שלא ייתן לך להשחיל מילה למשפט). כשלמרגלותינו נחל דישון, גילינו שאנחנו לא לבד, כי גם הטבע התעורר לארוחת הבוקר: חבורת שפני סלע המתינו לבואנו נצפו בכל פינה. וכל חברי הקבוצה צעקו בהתלהבות "איזה חמודים!". דורי עידכן כי מדובר בבעלי חיים "ממשפחת המכרסמים - כלומר סוג של עכברושים".

בצד השביל שוטטו עדרי הבקר, וכמובן שעצרנו לצילום לפני שהמשכנו לאורך השביל. לפני שהמסלול נכנס לנחל צבעון הוא עובר בחורשה קטנה של עצי אלון, שם המשיכה להוכיח את עצמה שיטת המקלות. בקטעים הקשים - המלווה מלפנים, החבר באמצע והמלווה הנוסף - מאחור.

"רגל פה, יד שם! זהירות, לא לעזוב, להחזיק!"

אורית, כהרגלה, המשיכה לדאוג גם כשלא הייתה צמודה לאף חבר, ולאחר כמה מכות שחטף דרור בראשו, הציעה שיפור לשיטה: שהגבוה מבין המלווים יצעד בראש והנמוך יותר - בזנב. צעדנו קדימה לכיוון נחל צבעון, מיובליו של הדישון, שהשביל אליו מטפס במעבה שמורת יער ברעם, והסלעים שבדרך מכוסים גושים גדולים של טחב ירוק פטרייתי. לאחר כקילומטר השביל יוצא את היער, ועולה דרך סבך הצמחייה הקוצנית וכורי העכביש הרבים.

כשעלינו סמוך לבית ספר שדה, החלטנו שזהו זמן מעולה לשלוף את הסנדוויצ'ים לארוחת צהריים, ולמימוש הפנטזיה שחלמנו עליה כל הדרך: קפה של שטח.

בתום האתנחתא והפסקת הצהריים לאיברי הגוף יצאנו לכיוון הר מירון. העלייה אליו הייתה קשה. הריאות השמיעו חרחורים כמו מפוח ישן, אך סטיב קופץ קדימה וצריך לשיר - לכן שרנו כל מה שעזר כדי לצלוח את הקילומטרים הבאים.

ככל שהגענו לרום גבוה יותר, התחלפו לא רק השירים אלא גם העצים, וגילינו שגם שם צומחים הארזים.

מטפסים ומטפסים. רק לא להיתקל ב"עכברוש"

במעלה ההר פגשנו כמה בודדים ומשפחות שבאו להתבודד שם ו"להתחזק" באתר הקדוש. חלקם אף טרחו להשאיר סימני דרך לבאים אחריהם, בדמותם של חיתולים משומשים. ממירון הוקפצנו ברכבים לחניון הלילה שלנו. כחצי שעה לפני החשיכה נועדנו עם כמה חברי משפחה שהגיעו לבקר ולרחרח: חמישה חזירי-בר, זוג הורים ענקיים ושלושת ילדיהם החמודים, שחיפשו אצלנו אוכל.

במהלך הלילה שמעו יוסי ודרור קולות שוטטות בסביבה. כנראה מדובר במישהו שיצא להטיל את מימיו ומיד יחזור וישקוט, סברו. המשתין, לכאורה, או המשתינים, לא חדלו להסתובב בקרבתנו, ופתאום גם התחילו להשמיע רעשי נחירה.

יוסי זינק וצעק "חזירים!", ויידה אבנים לעבר החשיכה כצלף מדופלם, אך פגע דווקא בליסה. כך המשיך הלילה, כשמדי פעם התעורר החברים ובחנו את הקולות בסביבה- האם מדובר בנחירות חזירים או בדורי וחזי? על המחצלות החשופות נשארו האמיצים, בראשותו של יוסי הלוחם ודרור כשומר הסף.

7 באוגוסט, שבת: גלידה ותקווה חדשה

קרני השחרית שחדרו לאוהל זיכו אותנו מהשכמתו של השעון המעורר, שאירועי אמש הוכיחו כי דעתו יכולה להיטרף אליו ברגעי האמת. כבר רבע לחמש, אוויר ההרים צלול ונוף קסום וקריר, ולכן התארגנו בזריזות לפני שמזג האוויר ישנה את דעתו לפתע.

יוסי ודרור החליטו ללכת לבד להתפנות, והצליחו להגיע ליעדם בבטחה. ורגע לפני שובם למחצלת נשמע "בום" מעבר ראשו של יוסי: עץ חצוף החליט להישתל לו בדרכם, אך ליסה טענה כי מדובר ב"חוסר אחריות מצידם".

היום השני התחיל בהגיענו אל שביל הפסגה, המוביל לתצפית המזרחית מהר מירון. עוד לא עייפים, עדיין לא חם ועדיין יש מספיק מרץ. השביל חולף בין מטעים וכרמים, ואחרי האנדרטה לזכרו של סמל קאסם טאפש ז"ל, שנהרג בלבנון וזכה בצל"ש לאחר מותו, נותר לנו פחות מקילומטר להתפעל מיופיו של הטבע. קטיה, שעשתה קילומטרז' כפול מכולנו, בחנה את הדרך לפנינו ככלב רועים נאמן וחזרה: OK, אישרה, אפשר להמשיך. הדרך התפתלה בירידה עצבנית, סטיב הזהיר את יוסי מ"אבן גדול", יוסי תיקן את דקדוקו, וסטיב? המשיך בשלו: "זהירות, אבן קטן משמאל..". כולם צוחקים.

הנה הוא - חניון יער מירון, נקודת הסיום שלנו להיום. בחוץ יש 41 מעלות בחוץ ו-35% לחות. עייפים, דביקים אך מרוצים, נכנסו לרכבים כדי לשוב דרומה, אך לפני כן, נעצור בעיר "זרה" במרכז כדי לאכול גלידה. את הקלוריות, ללא ספק, הרווחנו ביושר!

ביציאה מהמכוניות, מכה של חום לא ייאמן. מזל שבחרנו לצעוד באזור ההר הגבוה בארץ! אחרי הגלידה המצוינת, חזי אוסף את כולם לשיחת סיכום: "בלי שטויות ובלי תודות, אני מבקש הערות והסקת מסקנות לקראת הפעם הבאה", וקובע: "נצא למסלול הבא בתאריך... מה אתם אומרים..?"

כמעט כולם עונים שלא יהיו בארץ, או לא יוכלו לצאת בתאריך המוצע. זה לא הפריע לחזי להמשיך בדבריו: "אז קבענו, יוצאים דרומה...".

למרות הספקות ואי האמון של מרבית האנשים ששמעו על הפרויקט, הוכחנו כי אפשר להתגבר על כל המכשולים ועל הפחדים. באמצעות המסע אנו רוצים לעודד את כל הציבור, ובייחוד את בעלי הצרכים המיוחדים, שאפשר לטייל וליהנות מספורט בדיוק כמו כל אחד. הבלתי אפשרי - אפשרי. אין דבר העומד בפני הרצון, ואנו קוראים לבעלי צרכים מיוחדים נוספים ולמתנדבים להצטרף לפעילות הברוכה.