גם לאמנים יש קו אדום-ירוק
הבמאית אופירה הניג, מתומכי מכתב המחאה בו התנגדו אמנים להעלאת הצגות באריאל, פונה אל מנהלי התיאטראות בבקשה לכבד את רצון הפרט ולהקל על השחקנים שבחרו למחות: "מדובר בגופם, בקולם ובנשמתם"
קברניטי התרבות הובילו במהלך 20 השנים האחרונות מהלך הרסני המבוסס על אסטרטגיה של קבלת החלטות אשר רובן ככולן מבוססות על חזון אחד: הגדלת מספר צופי התיאטרון. מהלך זה יצר יחסים חולים בין הקהל לתיאטרון. התיאטרון הציבורי בישראל תפס את מקומו של התיאטרון המסחרי וניסה באופן עקבי ועיקש למצוא חן בעיני הקהל ובכך ויתר על תפקידו המוסרי כאמנות ביקורתית אשר קוראת תיגר על ערכים חברתיים ומוסריים לקויים.
והנה, אחרי כל כך הרבה שנים של שקט, קמו להם כמה שחקנים שיש להם מה להגיד ומתייחסים לסביבה בה הם חיים ויוצרים, והגדירו את הקו האדום-ירוק המוסרי שלהם. קמו ואמרו את דברם. והארץ רועשת וגועשת בסערה גדולה.
היכל התרבות באריאל. מכתב כואב ללא מניפולציה
עולם התיאטרון הישראלי יצר ברובו אמנות בורגנית מתחנפת, שהרגילה את הקהל שלה לראות בשחקנים חבורה של ליצנים שכל תפקידם בחברה הוא לשעשע ולבדר, ולא ברור מה קרה לאותו יצור-כלאיים שפתאום יש לו גם ראש שחושב ופה שמדבר.
מכתב המחאה עליו חתומים אנשי תיאטרון, וביניהם אנוכי, הוא מכתב כואב שאין בו מניפולציה ולחלוטין אין בו איום. זוהי מחאה אישית לגיטימית, המבקשת לייצר שיח ציבורי על הגדרת גבולות המותר והאסור, על הגדרת מושג נכון ולא נכון, ועל הגדרת גבולות הציות. מכתב המחאה הוא תופעה בריאה בחברה דמוקרטית וצריך לברך עליו.
פוליטיקה במובן הראשוני של המילה היא "אמנות ניהול הפוליס" (פוליס = מדינה). באתונה, ערש הדמוקרטיה, האזרח היה חייב, בחוק, לקחת חלק בניהול הפוליס. המחזות של אריסטופנס ואוריפידס, בני המאה החמישית לפני הספירה, היו מתחילתם ועד סופם ביקורת נוקבת על האמנות של הניהול הקלוקל של הפוליס שבה חיו. מאז ועד היום, אמנות התיאטרון קשורה קשר הדוק לביקורת פוליטית. לכן הסיסמה "אסור לערבב תרבות בפוליטיקה" שגויה ביסודה, אין לה שום בסיס והיא דמגוגית ואווילית, כיאה לרמתם של העסקנים הפולטים שאומרים אותה.
איזו חברה מגיבה בכזו התלהמות גם בדרגים של שרים וראש ממשלה? רק חברה אטומה ולא סובלנית אינה יכולה להכיל את הקול האחר, המוחה ונוקט עמדה. רק חברה שאיננה דמוקרטית הופכת את הקול המוחה לקול הזוי, מסוכן, משוגע ובוגד.
אני קוראת לכל חברי, מנהלי התיאטראות, להמשיך ולכבד את רצון הפרט ולהקל על השחקנים שבחרו למחות במעשים ולא במילים. מדובר בגופם, בקולם ובנשמתם. מדובר בנשמת כולנו, נשמת החברה שלנו.
לפנייה לכתב/ת 
הניג. הפכו את השחקנים לחבורת ליצנים
צילום: ז'רר אלון
מומלצים
