"השנה אפסיק להציק לעצמי"

כזו אני, פולניה, היסטרית, לא-רזה, שצועקת לפעמים על הילדים, מתפרצת על הבעל, צוחקת בצחוק קולני מחוסרת זיכרון כבר מהלידה הראשונה וילדותית. מיכל פרץ, אמא לחמישה, מחליטה שהשנה היא תתחיל לסלוח לעצמה

מיכל פרץפורסם: 07.09.10 , 08:23

השנה החלטתי להשלים עם עצמי, להפסיק להלקות אותי, להפסיק להתחשבן עם כל המקומות הלא פתורים שבתוכי. הגעתי לגיל שאפשר להתחיל, לסלוח לעצמי.

לסלוח לעצמי שכנראה לעולם לא אחזור לשקול כמו בתיכון או אפילו כמו ביום החתונה ולהפסיק לנהל וויכוחים במוחי עם כל ביס שנכנס לפי. אז מה, אז אני לא רזה! זה אומר שמגיע לי מכות, עונש, חתיכה יותר קטנה מעוגת היומולדת שלי?

אולי הגיע הזמן שאלמד להיות מרוצה מהתמונה הכוללת ואמחק את המשוואה המעוותת במוחי, שלוחשת לי כבר שנים על גבי שנים, שהרזות הכי מאושרות, שהחיים שלהן וורודים, שהזוגיות שלהן בעננים. אני לא עומדת להתנפל על כל העוגה, ושימותו הרזים, אבל אני מבטיחה לאהוב את עצמי גם עם שני הסנטרים החמודים ולבקש ללא בושה מהמוכרת בחנות מידה 5, לפחות.

וכמובן לא לשכוח לאכול בריא, להכין סלטים מושקעים, למצוא את הזמן המושלם לצעידה היומיומית הנמרצת ושורפת השומנים ולהירשם לקבוצות הרזיה או דיאטנית ולא לוותר על החלום.

"תגדלי, תצמחי, תתקדמי"

השנה אני גם מתפייסת עם שני האנשים הקטנים היושבים בתוך ראשי ומנהלים וויכוח קולני מבוקר ועד ערב. האחד פוקד עלי: תעבדי, תתקדמי, תכתבי, תדחפי, קחי משימות וסיימי אותן למען השם! סיימי את התואר, רדי במשקל, טפלי בוורידים, תוציאי לכל הרוחות את ספר הילדים שאת עורכת ומתקנת כבר למעלה משנה. והשני מפהק ומותח איבריו ואז מתייצב לצדי בטון פייסני - אל תקשיבי לאף מילה שלו! תראי כמה את עושה. את אמא לחמישה ילדים, מנהלת בית לתפארת, כובסת, מבשלת, שוטפת, עורכת קניות, מכינה איתם שיעורים, מחבקת אותם, מקשיבה להם, מרדימה אותם, קמה אליהם באמצע הלילה ומתרוצצת איתם מרופא השיניים לרופא אף-אוזן-גרון. את עושה המון. את עוד תגדלי, תצמחי, תתקדמי. לאט לך.

השנה החלטתי גם להפסיק לנסות להיות מי שאני לא: שקטה, שלווה, רגועה, מדברת בנועם, לעולם לא מרימה קול על הילדים, לא מתפרצת על הבעל, מאופקת, מחושבת. הגיע הזמן להשלים עם התזזיתיות שבי, הקפיציות, הצחוק הקולני, המריבות שמדי פעם נשמעות עד השכנים (מזל שאנחנו גרים בבית פרטי) ולשאת ראשי בגאון לכולם: "שלום, אני אמא פולניה, היסטרית, נוירוטית, לא יודעת לשחרר ולהרפות, ואין לי כוונה ללכת לשום מקום!"

השנה אני מפסיקה לערוך השוואות עם הבעלים של החברות, בניסיון לראות מי הכי שוטף כלים, קונה לך מתנה שלא צריך לרוץ להחליף בחנות, חוזר הביתה מיום עבודה ארוך ומיד מפשיל שרוולים לעזור לך בלי שביקשת, מציע לך כוס קפה ומבקש שתשבי לידו לשיחת הנפש היומית על הנדנדה במרפסת, מביט עמוק אל תוך עינייך ואומר לך מדי ערב שאת הנס של חייו.

לא לשכוח להעריך את מה שיש לי, לא לשכוח השמיע זאת מדי פעם גם לצד השני ולהמשיך במלאכת הטיפוח. כי גם בזוגיות, כמו בגינה שלנו, צריך לגזום ולהשקות, כדי שתמשיך ללבלב.

נשארת ילדה

השנה אני מקבלת בחיבוק גדול את הילדה שבי. את הילדה הנצחית שבי, שכנראה לא תלך לשום מקום בכמה העשורים הקרובים (אינשאללה). וכן, אני מודה, הצבע האהוב עלי הוא וורוד, אני חולה על "הלו-קיטי", יש לי ארנק של פו הדב, יומן שנה של סנופי ותיק צד של תותית. ולא, לא לקחתי אותו בהשאלה מבתי בת החמש. קניתי אותו לעצמי. זה התיק של אמא ואני לא מלווה אותו לאף אחת מכן, נקודה!

וזכרוני, שכבר מהלידה הראשונה החל בנסיגה איטית ועקבית, מונע ממני לשלוף מהמותן תשובות מדויקות וברורות בנושא המהפכה הצרפתית, סיבותיה ותוצאותיה, מי יזם את מסע הצלב השישי, באיזו שנה פלש צבאו של נפוליאון לרוסיה? שיחק לי המזל ונישאתי לאנציקלופדיה מהלכת, שבכל שאלה מאתגרת שהילדים מציבים בפני, אני פוטרת אותם ב"תשאלו את אבא" ושולחת אותם ל"גוגל" האנושי שבביתנו.

אני לא הולכת לשיעור התורה הקבוע לנשים מדי שבת בישוב, לא מתפללת בבית הכנסת, עברו כמה חודשים טובים מאז אחזתי לאחרונה בסידור וגם מייסורי המצפון שתוקפים אותי בכל שנה בשל כך, בעיקר לקראת הימים הנוראים, אני מתפללת להשתחרר. בתפילה מהלב, רק ביני לבינו, אני משתדלת לבקש סליחה על כל מה שעוד לא הספקתי, על מה שהבטחתי ועדיין לא קיימתי וסליחה שאולי אכזבתי.

השנה אני ארים טלפון לחמותי לעיתים קרובות, אטפח את הקשר עם אמי, אהיה אמא יותר סבלנית, משקיעה, מכילה, קשובה, אקח כל אחד מהילדים בנפרד ליום כיף-איכות-עם-אמא, אפנה זמן קבוע ליציאה עם הבעל למסעדה בשרית-כלבבו / סיבוב בישוב בערב / צימר רומנטי / שיטוט בין דוכני האומנים בימי שישי וישיבה לבראנץ' בבית קפה, אשקיע יותר בטיפוח הקשר עם המשפחה המורחבת, אהיה הגיסה המושלמת, המארחת האולטימטיבית, ארזה 20 קילו ואעשה פריצה מעוררת השתאות בקריירה.

או שלא. לאט לי. כל השנה עוד לפני.