התורה נגד גירוש ילדי העובדים

ההתמודדות עם גירוש ילדי העובדים הזרים עלתה מדרגה. נשיא המדינה, שמעון פרס, חרג מכללי הפוליטיקה התקינה ויצא בקריאה מטעמו לעצור את הגירוש הזה. אהוד ברק דרש לחזור ולדון בסוגיה הזו בממשלה, ואלי ישי ביקש משניהם להתכבד בביתם ולהניח לו לצמצם את נגע הזרים בישראל.

מהן דרכי ההתמודדות האפשריות, מתוך עולמה של תורה, עם הסוגיה הזו?

אחת  הדרכים, היונקת את רוחה מעומק המהפכה הציונית, דורשת לבסס את כל העבודה בארץ על "עבודה עברית". זוהי עמדה אידיאליסטית מתוקה, מעוגנת בהלכות צדקה המחייבות לתת פרנסה לאחיך לפני כל אחד אחר, אך אינה מתמודדת עם כללי הכלכלה העולמית. כל מי שמכיר את המגזר החקלאי מבין שהדגל הזה יגרום לקריסת הענף. גם ענף הבנייה אינו מתמלא משורות של פועלים עבריים ונזקק לעבודת זרים.

התחום הבולט ביותר, והמביש ביותר, הוא הסיעוד. כולנו, כל החברה הישראלית לגווניה, נזקקים לעזרתם של עובדים זרים המטפלים בהורינו הקשישים. אמנם אין להתגאות על כך, אך "ההכרח לא יגונה". העולם המערבי כולו נזקק לשירותם של העובדים מארצות מזרח אסיה המתגלים (בחלקם הגדול) כבעלי סבלנות, התמדה ורגישות גדולה.

האוטופיה של הרב אריאל

במאמר שכותרתו "עבודה זרה – על עובדים זרים ועבודה עברית" (עולם קטן, פרשת כי תבוא) מנתח הרב יעקב אריאל את האיום על יהדותה של המדינה בעקבות ריבוי העובדים הזרים ומציע אלטרנטיבה לאיום הזה. הפתרון שלו הוא שהפלסטינים יהיו אלו שיעבדו עבורנו בעבודות שבהן אנו מסרבים לעבוד. הם יחזרו כל ערב לביתם ולקהילותיהם וכך לא יביאו ללבה של המדינה היהודית את התרבות הזרה. מובן שצריך יהיה להתמודד עם הסוגיה הביטחונית והעובדים יעברו את הבידוק הראוי כדי לקבל את רשיון העבודה. עד כאן עמדת הרב אריאל.

הפתרון הזה מניח שהפלסטינים, בחלקם או ברובם, יהיו שותפים לחזון המדינה היהודית של עם אחד השולט בארץ, ונספחים אליו חוטבי עצים ושואבי מים. את התמונה הזו מציירת לנו כבר התורה בפרשת השבוע "נצבים", כשהיא מפרטת את כל מי שיעמוד בברית לקראת הכניסה לארץ.

מחוץ לשדרה המרכזית של ישראל מוסיפה התורה ומונה גם את "גרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך". רש"י מבאר שכשם שנצטרפו גבעונים לישראל (ברמייה) בימי יהושע, כך נוספו כנענים (שלא ברמייה – עיין בפירוש "שפתי חכמים") בימי משה. זה אומר שתמונת הלאום היהודי בימי ראשית ישראל בארצו כוללת עובדים זרים מקומיים שבחרו לחיות תחת השלטון הישראלי.

מי שמסתכל על תמונת הפוליטיקה העולמית בכלל, והישראלית בפרט, מבין שהחזון של הרב אריאל אינו אלא משאלת לב אוטופית המסרבת להתמודד עם המציאות (גם אם היא מקולקלת). הרב אריאל מסכים ש"עבודה עברית" היא אוטופיה, אך כחלופה לאוטופיה הוא מייצר אוטופיה חמורה לא פחות. החשש מהתבוללות עם האוכלוסייה הפלסטינית קיים לא פחות מאשר עם העובדים ממזרח אסיה (וארגון "יד לאחים" יאשר את הקביעה הזו). היחס הזה לאוכלוסייה הפלסטינית לא יהפוך את המציאות הביטחונית כאן לקלה יותר. אנו זקוקים להתמודדות ריאלית, לא אוטופית, לשאלת נוכחות העובדים הזרים בקרבנו.

אולם, מעבר לשאלה המציאותית, עומדת כאן שאלה מהותית. האם החזון הזה של "גבעונים" פלסטינים הוא הפתרון לעיצוב דמותה היהודית של המדינה? האם חברה יהודית השולטת על עם אחר ומשמרת אותו בתור "חוטבי עצים ושואבי מים" היא תמונת "שיבת ציון"? האם בגלל הריחוק של מימוש חלום העבודה העברית מותר לנו לייצר חלומות של אדונים ומשרתים?

קורבנות של רשלנות

לכל שואליי אני אומר שעדיין איני יודע מהי המדיניות הראויה. המפתח מצוי בקביעת מדיניות מסודרת למהגרי עבודה בישראל. ברור שהרב אריאל צודק ושבשוק הזה פועלים הרבה מאוד גורמים אינטרסנטיים שעשויים להחריב את המדינה. המסננת של המדינה ביחס למהגרי עבודה מוכרחה להיות בדוקה ומדודה. אי-מדיניות מביאה אנדרלמוסיה

שמחריבה את הכל. ההיטפלות הנוכחית לכמה מאות ילדים של עובדים זרים אינה אמיתית ואינה רצינית. זו אינה מדיניות אלא שליפה פוליטית שאינה לגיטימית. הילדים האלה נולדו כאן כתוצאה מרשלנות מדינית. הם לא יכולים להיות הקורבן של הרשלן. זו לא מדיניות של מדינה ולא של תורה.

כדי להתקדם בשאלת המדיניות וחיבורה לחשיבה של תורה, החליט צוות בית המדרש לצדק חברתי של בית מורשה להקדיש את תקופת הלימודים הראשונה לעיון בשאלה זו. כפתיחה, אנו מזמינים את הציבור לשמוע את פרופ' שלמה אבינרי, מנסח המסמך לקביעת מדיניות הגירת העובדים הזרים. אבינרי יופיע במסגרת יום הפתיחה של בית המדרש, במוצאי צום גדליה, ד' בתשרי, בבית מורשה בירושלים. הקשבה לדעותיהם של אנשי מחשבה ומדיניות היא הבסיס ליצירת עמדה תורנית ראויה המקושרת אל החיים.

ובשולי הדברים: לפני כשבועיים עוררתי במסגרת הטור הזה את סוגיית היחס של רבנים מהמגזר הציוני-דתי לגויים. בתור דוגמה חמורה הזכרתי את המאבק שערך הרב עידוא אלבה נגד הרב אבינר בסוגיית תרומת זרע של נכרי. בדברי אמרתי שהרבנים הנאבקים ברב אבינר מוכנים להשאיר משפחה בערירותה ובלבד שלא ייטמע זרע נכרי בקרב המחנה.

הרב אלבה דרש ממני להבהיר בכתב שהדברים אינם נכונים. הפסיקה של הרב אבינר עסקה בזוגות שכבר נפקדו בפרי בטן וביקשו להרחיב את המשפחה. מדברי הרב אלבה מסתבר שהרבנים הלוחמים ברב אבינר היו מתירים לזוגות ערירים לקבל תרומת זרע של גוי לצורך בניית המשפחה. אני כמובן מתנצל על הטעות ומתפלל שאכן זוגות שזקוקים לתרומת זרע אינם נתקלים בחומות של סירוב הלכתי בגלל מאבקים רוחניים ופוליטיים.

• הרב בני לאו הוא ראש בית המדרש החברתי בבית מורשה ורב קהילת רמב"ן בירושלים. המאמר המלא מתפרסם באתר קהילת רמב"ן.