עושה יסודי: מי שומר על הילדים בהפסקות?

זהו, נגמר: גם השרב הגדול, גם החופש, גם הטקס בו מברכים את ילדי כיתה א' במילים שהם מתקשים להבין. אז מה אני עושה שם, בבוקר ה–1 בספטמבר, יושבת על ספסל בחצר בית הספר, במקום לשוב לשגרת העבודה שלי? מה שאני עושה שם תמיד: מחכה להפסקה הראשונה וחושבת שהיא היתה יכולה להיראות אחרת לגמרי וגם יום הלימודים שסביבה היה יכול להיות שונה לגמרי – אם רק נתגייס לעזור.

החרדה הגדולה ביותר שמלווה את הילדים לבית הספר היא הפחד המוצדק שלנו מפני אלימות. מה יהיה אם הבריון מכיתה ו' שוב יבחר לחטוף את הכדור מידי האפרוח מ–א', מה יקרה אם דבוקת ילדים תיכנס להתכתשות שקשה לצאת ממנה, האם הילד האלים של הכיתה שוב ישליך כיסא על המורה שלו, מה היא תעשה, והאם אפשר בתוך זה לקוות שבסוף היום הצאצא הפרטי ישוב הביתה בלי פגע ובלי פחד?

מבוגר אחד על חמישים ילדים

אדם לא צריך להיות סוציולוג רציני כדי להבין שבית הספר הישראלי, במצבו הנוכחי, הוא חממה לאלימות. גם אם ננטרל את כל הגורמים הביתיים, את המיקרו-תרבויות שילדינו גדלים לתוכה, את הערכים השונים שהם מביאים מן הבית – נשאר מצב נתון: כיתות גדולות מדי, רועשות מדי וצפופות מדי. תחרות בלתי נסבלת ומתסכלת על משאבי תשומת הלב של המורה האחת שמנסה לעמוד שם בפרץ. דרישות די נוקשות להתנהגות נאותה, שחייבים להשתחרר מהן בהפסקה אנרגטית במיוחד, שאחריה קשה לשוב לכיתה הרועשת, הגדולה מדי – וחוזר חלילה, ותמיד אין די מבוגרים שישגיחו על האפרוחים המתוסכלים הללו מפני אחרים ומפני עצמם.

561 תלמידים יש לנו השנה בבית הספר, אמרה המנהלת בגאווה כשאיחלה לכולם שנת לימודים פורייה ומוצלחת, ואני חשבתי מיד על ההפסקות: בממוצע, מבוגר אחד משגיח על חמישים ילדים. אי אפשר להוציא את כל המורים להפסקה בגלל הסכמי העבודה שלהם ובאמת שגם להם מגיע קצת שקט בין השיעורים.

ובשיעורים עצמם, לא מגיע להם ללמד? פשוט ללמד, במקום להיות עסוקים בקוקיה של מירית שאבדה, בסנדביץ' של אושר-בן שלא טעים לו ואין לו מה לאכול במקום, בתלונות של עומר-בת על כאב הראש הפתאומי שתקף אותה, שמחייב שיחה דחופה לאמא בסלולרי של המורה בעוד זו מקמבנת פלסטר לעקיצה הנורא-נורא-כואבת של רעות, לצלילי התלונות של הודיה על כך שהיא לא הספיקה להעתיק מהלוח וכבר מחקו לה, ובצד שני הקונדסונים הידועים של הכיתה כבר מתכננים התגנבות החוצה בתואנה של פיפי. את כל זה ניתן היה למנוע לו היה בצד המורה עוד מבוגר אחראי שיסייע במגוון המטלות המושלכות על כתפיה, וגם יירד עם האפרוחים לחצר ופשוט יהיה שם עד סוף היום.

לא נטל - אלא זכות

אין במערכת החינוך תקציב לנוכחותם של מבוגרים כאלה, סייעים וסייעות, בכל כיתה: אין ולא יהיה בשנים הקרובות, אלא אם כן נעשה מעשה לאומי של סולידריות חברתית בתוקף תפקידנו כהורים, ונתגייס. ונהיה שם.

אם בכיתה הממוצעת יש 35 תלמידים, יש להם לפחות 60 הורים – בניכוי יחידנים, גרושים שגרים רחוק וכרישי היי-טק שלעולם לא יתפנו למשימה - הרי מדובר בתורנות שתגזול מאיתנו לכל היותר שלושה ימים בכל שנת לימודים. ואפשר גם לגייס סבים וסבתות, אם רוצים, ולהפחית את הנטל.

בעיני זה בכלל לא נטל, אלא זכות שהיא חובה. בעיני, הורים שממכים לקטר על איכותה וטיבה של מערכת החינוך הממלכתית בלי לעשות כלום, שנה אחר שנה, מחבלים בסיכויים של ילדיהם לזכות במערכת טובה יותר. בעיני, פתרונות אלימים כמו מצלמות אבטחה, נוכחות משטרה וחיפושים גופניים על ילדים הם אלימות קשה כלפיהם, שאפשר להימנע ממנה בנוכחות הורית דואגת, תומכת, אוהבת ותקיפה בבית הספר.

מערכת יותר מכבדת

תארו לעצמכם את אותה דבוקת אפרוחים יורדת להפסקה בצהלות גיל מפני שמישהו הכין עבורם משחק מיוחד, וכשילד מכה ילד אחר הוא יכול להתערב בשקט ובסמכותיות. תארו לעצמכם כיתה שבה מגוון הצרכים הדחופים של אושר ועדן ותומר ומי לא, נענים בדיוק כפי שאנחנו מטפלים בתלונות, בקשות, מאוויים וחששות של ילדינו.

תארו לעצמכם ילדים שיודעים כי קיים רצף בין הבית לבין בית הספר, ובכל מקום בו יהיו יהיה גם הורה שאפשר לפנות אליו. תארו לעצמכם חצר בית ספר ובה יש פתאום נוכחות של עשרים מבוגרים נוספים: תארו לעצמכם מערכת חינוך פחות אלימה, פחות מסוכנת, יותר ידידותית לילדים, יותר מכבדת אותם – ואותנו.

הצרה ברעיון הזה היא, שאי אפשר להתחיל אותו בקטן. אני לא יכולה לגייס את עצמי להתנדבות כזאת מבלי שכיתה ג' של בתי תרים גבה קיבוצית ותשאל, מה פתאום אמא-של יושבת בכיתה: אני לא יכולה למנוע בעצמי את הבלגן בכיתה המקבילה אם לא יהיו שם אם או אב כמוני, וגם הם לא יכולים לבד. כדי שהרעיון באמת יעבוד, הוא צריך להתקיים בבית הספר כולו, בבתי הספר כולם.

אינני יודעת איך גורמים לאנשים להתגייס כך, אבל אני בטוחה שבין קוראי הטור הזה יש בעלי רעיונות מצויינים ונכונות להפחית את רמת האלימות במערכת החינוך: אולי צריך ליצור גרעין כלל ארצי של הורים שיניעו מהלך כפול, בבית הספר של צאצאיהם וברמה הלאומית גם יחד, כדי שנוכחות של הורים-מסייעים בבתי הספר תצא לפועל. בבקשה, בואו נתחיל כאן – בתגובות – ונראה מה אפשר לעשות, חוץ מלשוב ולקטר, חוץ מלחיות בחרדה.