הרופאה אמרה לי "לך מכאן, סוטה!"
כאב עז בגרון הפריע לי לנשום. אחרי המבחן האחרון של השנה כבר הגיע חום גבוה. ניגשתי למרפאה הקרובה בעיר מגוריי. קיבלה את פניי רופאה. "שלום. איך אני יכולה לעזור לך?" היא שאלה בנימוס, עד שאמרתי שאני חושב שיש לי זיבה בגרון
פקחתי את עיניי בשעות הצהריים המאוחרות ולא יכולתי לקום מהמיטה. שכבתי שם פצוע, בלי כוח להזיז אפילו שריר אחד. אני לא יודע מה כאב לי יותר ואיפה היתה העייפות יותר חזקה ומשתקת - בגוף או בנשמה. נראה שלפעמים זה הולך יחד. כאב עז בגרון הפריע לי לנשום. צחנה של מוות ניגרה מחלל הפה שלי, ריח של נבלה. כאילו הורעלתי אמש. טעם של ריקבון. לא ידעתי מה יש לי. אבל זה מאוד הדאיג אותי.
בחדר האוכל הממוזג מחכה משפחתי לארוחת צהריים של שבת. אני צריך להתאושש מהר ולשים מסיכה ש"הכל בסדר". חיוך תפור מאוזן לאוזן, לבדות סיפור על המסיבה בה הייתי אמש בלי להראות סימן של חולשה לחיי הלא-מוסריים, הבוגדניים, האפלים.
ממעמקי הביבים מהם יצאתי אמש אין מקום בשולחן השבת של הבורגנות הגבוהה. אבא מספר על חדשות טובות: בת דודתי, בת-גילי, התארסה. ממש שידוך טוב היא מצאה לה, דוקטורנט צעיר לפיזיקה גרעינית, יורש של מיליונים, וגם בחור נאה. איפה היא ואיפה אני? תקוע במערכת יחסים שאני לא סובל, בוגד, ואובססיבי על איזה ערס, אביון, מסומם ללא עתיד. החיוך והשמחה שהפגנתי לשמע החדשות הטובות הסתירו היטב את המחשבות שרצו לי בראש: מה אני אגיד לבן זוגי? באיזו מחלה נדבקתי?
השבת יצאה והחבר התקשר ודרש להיפגש. מזה זמן אני מתחמק ממנו. אני לא יכול להמשיך בפאסדה הזאת. כשנפגשנו, הסתכלתי בפניו ונגלה לפניי קורבן, והפעם אני בתפקיד התליין. הוא שאל אותי: "מה יש לך עם השתיקות האלה? מה אתה מהרהר שם כל הזמן?".
הוא התקרב לנשק אותי, אבל נרתעתי לאחור
פחדתי להוציא את המילים מהפה, אז חייכתי. הוא התקרב לנשק אותי, אבל נרתעתי לאחור. פחדתי שהוא יידבק במחלה. אני מורעל. "מה קרה?" הוא שאל בדאגה. אז סיפרתי לו בתמצתיות את כל הפרטים: על הבלונדי ששבר לי את הלב, על הבגידה אמש עם הסלב, ולמה אני לא רוצה לנשק אותו. "הם" הדביקו אותי. הפכתי להיות אחד "מהם"- אנשי הלילה, שחיים רק מתחת לגשרים לחים.
הוא התיישב וטמן את ראשו בין שתי ידיו. התיישבתי מימינו, הנחתי את ידי על כתפו בעדינות. שאלתי אותו איך הוא מרגיש, מה הוא חושב. הוא ענה לי בקול רועד: "החלום ושברו". ביקשתי סליחה, והוא סלח. בלי להוסיף מילה אחת בכעס, רק אכזבה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, שאני חשוב לו, והוא לא רוצה לאבד אותי. הוא מוכן להתמודד עם הנוירוזות שלי, עם הכשלונות שלי, הוא רוצה לעזור לי לצאת מהמעגל שאני תקוע בו. לשחרר אותי מכוחות האופל שבי.
אבל כבר לא היה טעם להמשיך בשקר. החבל כבר הודק על צווארו ומחילה לא תהיה פה. אני לא אמחל לעצמי. אמרתי לו שאני זקוק לזמן לארגן את המחשבות שלי. הוא ביקש לדעת מה עובר עליי. לא רציתי לספר. אני לא אוהב לחטט בפצעים פתוחים. חיבקתי אותו. מישהו כבר אמר ש"לדמעות של פרידה ולחיבוק אוהב יש בדיוק אותו חום" . יצאתי מהדירה שלו, מבלי להביט לאחור.
הייתי זקוק לשקט בנפש שלי. הלב שלי לא יכול לשאת את ההתרחשויות שמתרגשות עליו חדשות לבקרים. מצאתי נחמה בניתוק מהחבר, בעיסוקי בימי החול. לימודים, עבודה, בריאות. להדוף עוד משקולת בחדר כושר במקום להוריד משקלות מהלב שלי. המחלה המסתורית שלי בגרון אפשרה לי להתרחק מגברים. לא רציתי להדביק עוד אנשים, לפגוע בעוד חפים מפשע.
אחרי המבחן האחרון של השנה כבר הגיע חום גבוה. קראתי על מחלות מין ברשת, ולפי מה שהבנתי נדבקתי בזיבה בגרון. נרשמתי לתור במרפאה הקרובה בעיר מגוריי. קיבלה את פניי רופאה. "שלום. איך אני יכולה לעזור לך?" היא שאלה בנימוס. "יש לי כאב גרון מלווה בחום". היא אבחנה אותי, בדקה את הגרון, ואמרה: "עושה משטח גרון, כן?".
"זאת מחלה שלא מועברת בנשיקה, אלא מועברת רק בזרע"
לא רציתי לחשוף את עצמי, קפאתי, עצמתי את עיניי לרגע. כשפקחתי אותן הייתי לגבר-הלבן-השולט-ממעמד גבוה, שיודע לדרוש את השירות שעליו הוא משלם. "תבדקי גם את זה, אמרתי לך".
"למה שאני אבדוק? איך זרע יכול להגיע לך לגרון?"
עברה דקה עד עד שהאסימון אצלה נפל. "תלך מפה, אני אומרת לך, סוטה!" היא העיפה אותי, ואני לא נשארתי חייב: "איך את מדברת, פרימיטיבית?! אני אתלונן עלייך, את לא תעבדי בארץ הזאת יותר!" והוספתי עוד איזו הערה גזענית שלא כדאי לחזור עליה.
השתמשתי בטקטיקה שתמיד בזתי לה - קללות, התגוננות של חלשים. הכסף הטוב ששילמתי עבור מרפאת היוקרה כבר לא הועיל ולא באמת יכולתי להתלונן. כי כהומו בארון, אין לי זהות, אין לי שם לחתום איתו את מכתב התלונה, אין לי כתובת. אני לא קיים כהומו באמת, ולכן גם אין לי דעה וקול. רק רציתי שהביקור זה יימחק מהזיכרון שלי ומהרישום הרפואי כאחד. הרופאה נתנה לי את הסטירה שהייתי זקוק לה. בראשונה בחיי הפכתי מיקיר הממסד, גבר אשכנזי משכיל ממשפחה עשירה, שתמיד הדלתות נפתחו בפניו בחיוך - למיעוט, לסוטה, לדוחה. כמו מלך מודח, כמו משפחת רומנוב בימיה האחרונים.
פתאום הבנתי את הכאב באפליה, את הפגיעה בכבוד. כל השנים הייתי אטום, חשבתי שזאת סתם שטות, אבל שזה פוגע בך זה פוגע חזק. חזרתי הביתה כשהידיים שלי רועדות והרקות הולמות. נשכבתי על רצפות הקרמיקה הקרות, שזה עתה עברו ניקיון יסודי בידי העוזרת, ובהיתי בתקרה. לאט לאט זה מחלחל לתוכי - אני לא אצליח להרוויח את החירות האישית שלי על מגש של כסף. אני אצטרך להילחם כמו כל שאר, כל אלה שתמיד הסתכלתי עליהם מלמעלה. אני איתם.
ואז נבט חיוך על פניי. חיוך ציני. ממורמר. ליגלגתי על עצמי. קיבלתי את מה שמגיע לך, חשבתי לעצמי. קיבלת את המחלה הזאת כעונש. יש גמול גם בעולם הזה. מה לעשות עם העונש הארור הזה? די, שילמתי את המחיר. אני לא רוצה לחזור לעוד רופא שישפיל אותי.
הוא לקח אותי ישר למרכז הגאה בתל אביב
פתאום, בלי קשר, נזכרתי בגבר הראשון שלי, בעיניים שלו, בטוב שלו. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא לקח אותי ישר למרכז הגאה בתל אביב. איזה מלאך. כאילו צפה לי את העתיד. הוא אמר לי ששם ידאגו לי, יתמכו בי. שיש לי שם גב. לכל צורך. לאחר בדיקה קצרה ברשת התברר שהם גם עושים בדיקות רפואיות.
נסעתי לשם, לא שאלו את שמי האמיתי, העניקו לי את הטיפול בחיוך, ועוד בחינם! לא הייתי סוטה, מגעיל. הפרצופים שלהם לא התעוותו שסיפרתם למה אני רוצה להיבדק. הם בעצמם היו מהקהילה. הבחור ביקש שאני אבדק גם לאיידס. "אתה בקבוצת סיכון, ולכן אתה צריך להיבדק פעם בחצי שנה". המילים שלו הידהדו לי בראש, שוב ושוב. אני בקבוצת סיכון, וזו האמת, אין טעם להתכחש. יחד עם הנרקומנים והזונות. שוב זה מכה בי. איך הגעתי למצב הזה שאני משתייך לקבוצה הזאת? אני חלק מ"הם". השפלתי את מבטי בבושה.
העובדת לקחה את ידי וליטפה אותה ברכות, ואמרה לי בקול אמהי מרגיע "הכל בסדר, חמוד שלי, הכל בסדר".
"רק עוד שאלה אחת, רק כדי לוודא", ביקשתי בקול שבור. "אם אני מתנשק עם מישהו אחר, יש סכנה שהוא יידבק?"
היא ענתה לי בחיוך ובמבט חם: "אין סכנה. תתנשק כמה שיותר, יותר טוב. זה הכי טוב להתנשק".
רציתי לבכות. היא ידעה שאני מתנשק עם גברים, והיא שמחה בשבילי. למרות שאני לא מכיר אותה בכלל, ראיתי על הפנים שלה שהיא רוצה שתהיה לי אהבה, גם אם זה לגבר.
חזרתי הביתה, ובדרך הבחנתי בדגל גאווה, ואני חשבתי לעצמי על מה בדיוק יש להיות גאה. על הבגידות? על האובססיות? על כך שאני מעדיף אשליה של אהבה מאשר אהבה אמיתית? על שפגעתי במי שבאמת אוהב אותי, בלי לחשוב פעמיים? על לילות הסקס חסרי הפשר?
מה הסיבה למלחמה הזאת שבי? מה יהיה עלי בעתיד? יש לי עתיד? אני לא רואה את עצמי חי עם גבר ומוותר על החלום של להקים משפחה לפי המודל בו גדלתי. אני לא רוצה לחיות חיים חסרי משמעות של סקס, סמים, אלכוהול ומסיבות. אין לי תקווה לשאוף אליה. אין לי חלום לרדוף אחריו. פשוט תלוש באוויר. אני לא רוצה לחיות בשולי החברה. להסתכל בחתונות מהצד. כי אני לעולם לא אתחתן. לשמוח בלידות של אחרים, כי לי, כנראה לא יהיו ילדים.
אני תוהה לעצמי אם אני יכול לחזור להיות סטרייט כמו פעם, האם יש דרך חזרה. אני עוצם את עיניי, וכל מה שנגלה בפני זה הבלונדי ההוא שנשק לי. הייתי מוכן למכור כליה בשביל עוד נשיקה כזאת, רכה, אוהבת, מרגיעה, שמרתיחה את כל הגוף.
