"לא אותה רותם". השנה של מנהיגת מאבק הזרים
תוך שנה הפכה רותם אילן מסטודנטית תל-אביבית אלמונית לאחת הדמויות הבולטות במאבק למניעת גירוש ילדי העובדים הזרים בישראל. את הלימודים זנחה בינתיים לטובת הקמפיין הציבורי: "שום תואר ראשון או שני לא היה מלמד אותי את מה שלמדתי בשנה הזו". כתבה ראשונה בסדרה
לפני שנה, בגיל 24, הייתה רותם אילן עוד צעירה תל-אביבית שסיימה תואר בפסיכולוגיה וחינוך מיוחד (בהצטיינות), מכרה תכשיטים מעשה ידיה בחנויות מעצבים וניהלה חיים רגילים למדי. התנדבות במסיל"ה (מרכז סיוע לקהילה הזרה) מילאה את משבצת העזרה לזולת בחייה.
מקץ שנה, אחרי שהפסיקה את לימודיה לתואר שני (ראשי החוג תמכו, בהבינם את הסיבות), חזרה לגור עם ההורים (כי בשביל שכר דירה צריך לעבוד) וויתרה על חייה הפרטיים, הפכה לפנים המוכרות והידועות בחזית המאבק נגד גירוש ילדי הזרים כאחת המייסדות והחברה הבולטת ביותר בעמותת Israeli Children ("ילדים ישראלים"). במאבק נגד גירוש מאות ילדי הזרים משתתפים כיום, מלבד בני קהילת הזרים, ארגונים חברתיים, מתנדבים מכל הארץ, פוליטיקאים ואנשי רוח.
"מצאתי את עצמי במשהו גדול ממני". רותם אילן והילדים (צילום: דנה קופל)
"אני מתעוררת בבוקר מהטלפון, ומתחילה את היום עם שיחות טלפון ופגישות", היא מתארת את סדר יומה. "לאחרונה הרגשתי שאני ממש חייבת זמן לעצמי. שעתיים שלא אדבר בטלפון, אהיה רק עם עצמי, אז נרשמתי לקורס צורפות. פעם בשבועיים, במשך שעתיים, אני לא מדברת על המאבק, אלא פשוט מתעסקת עם טבעות וסיכות... למרות שאת הטלפון אני בכל זאת לא מכבה".
להצטרפות לארוחת צהריים עם רותם אילן יש כמה משמעויות - קודם כל, תצטרכו להסתפק בתפריט צמחוני בלבד. מעבר לכך, בין ביס לביס, תיאלצו לצפות בה בודקת מיילים ועונה לטלפונים.
"רק החתולים אוכלים אצלנו בשר. סבא רבא שלי, שהגיע לארץ כמעפיל, היה צמחוני. גם הילדים שלו. אבא ואמא שלי היו כבר צמחונים כשנפגשו וזה היה מאוד טבעי שגם אני אהיה צמחונית". היא מתראיינת בתקשורת, עונה לטלפונים של המתנדבים, שעסוקים בארגון ההפגנה ערב החג, ועונה לאזרחים שמבקשים לדעת מה יהיה. "צריך להתחיל להכין שלטים. ושלכל אחד יהיה משהו לנגן עליו", אומרת אילן למתנדב אחר בארגון לקראת ההפגנה, "יש לי רשימה של הילדים שיגיעו. יש לך מספיק סדרנים? מקסימום אתה יכול לרשום אותי כסדרנית גם".
"כמה אנשים אישרו את השתתפותם בפייסבוק? 7,800? אני מאוד מקווה שיגיעו יותר", אמרה למתנדב אחר. חשוב לה להדגיש כי המאבק למען השארתם של ילדי הזרים בארץ לא היה יוצא לפועל ללא מאות המתנדבים שעומדים מאחוריה. "הרבה פעמים אני בחזית המאבק ולא רואים את כל האנשים הנפלאים שבלעדיהם לא היו קוראים לזה מאבק". מלבד המתנדבים, היא חבה תודה להוריה - שרי, פסיכולוגית קלינית ומיכה, פרופ' לביולוגיה ימית. "הם מאוד תומכים, בכל דבר. החל מהפן הכלכלי, כי הפסקתי לעבוד. ההורים שלי מאוד גאים בי. בלעדיהם, מאף בחינה לא הייתי יכולה לעשות את זה. ומה שהכי יפה, הם מאמינים במאבק ולא רק תומכים בי כי אני הבת שלהם".
השנה תנסה רותם להמשיך בלימודיה האקדמיים. "בשנה שעברה התחלתי ללמוד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ועזבתי אחרי שבוע, כי פשוט לא הצלחתי להגיע לשיעורים. אני אתחיל ללמוד השנה, כי זה מאוד חסר לי ואני מקווה שאצליח לשלב".
רותם תמיד התנדבה, אך מעולם לא חשבה שפעילות מהסוג הזה תהפוך לעיסוק המרכזי בחייה. "עד לפני שנה הייתי בטוחה שאהיה פסיכולוגית. המאבק שינה אותי והיום אני יודעת שאקשור את חיי עם המגזר השלישי. אני חושבת שזו העבודה הכי טובה שיש. זה פשוט לאהוב את מה שאתה עושה ולהרגיש שעשית משהו".
"כוכבת אזור התחנה המרכזית"
אחרי ארוחת הצהריים, היא נוסעת לדרום תל-אביב. "אני ממש כוכבת באזור התחנה המרכזית", אומרת בחיוך, "הרבה מזהים אותי". בכניסה לפעוטון של ילדי עובדים זרים ופליטים, הילדים מזהים אותה מיד, מזנקים עליה בחיבוקים וכל אחד ממהר לספר חוויות - בעברית כמובן. היא לוקחת את הגננת לצד, מסבירה לה על יום כיף לילדים שקרב ובא ומבקשת ללמוד כמה שירי ראש השנה. הגננת, לבושה בבגדים מסורתיים ממולדתה באפריקה, משיבה שלקראת החג כולם ישירו "שנה טובה" בצורה מושלמת.
המתנדבים הישראלים עובדים בשיתוף פעולה מלא עם העובדים הזרים. "אני מדריכה קבוצת אמהות פיליפיניות. בגלל שהמדינה מגרשת גברים ולא נשים עם ילדים, אותן נשים, שבפיליפינים מקשיבות בכל לבעליהן, הופכות כאן למנהיגות, גם אם לעתים מחוסר ברירה. יחד איתן אנחנו מארגנים אירועים. לפעמים אני מצטערת שישראלים לא מכירים אותן ממש טוב. הן יהפכו לאזרחיות מדהימות. המדינה שלנו רק תרוויח". ביום הולדתה האחרון, אותן אמהות ארגנו לרותם את מסיבת ההפתעה הראשונה בחייה: "זה הפך ליום המאושר בחיי. ממש התרגשתי. זו היתה מסיבת הפתעה, שרוב החוגגים בה היו לא חוקיים, אבל בשבילי הם חברים אמיתיים".
עכשיו, כשגירוש כ-400 ילדי עובדים זרים אמור לצאת לדרך, מבטיחה רותם להמשיך להיאבק: "גם אם הממשלה תחליט על השארתם של 400 ילדים, המאבק שלנו לא ייפסק. כל עוד לא תהיה מדיניות הגירה ברורה בישראל, נמשיך להיאבק".
למאבק המתוקשר והבלתי פוסק יש מחיר אישי לא קל. עם חברי הילדות שלה היא כמעט לא מדברת: "הם מגיעים להפגנות והצטרפו למאבק, אבל אין לי שיחות פרטיות בטלפון במהלך היום. אני חייבת להודות שוויתרתי עליהם בשנה הזו ואני מקווה שלא יכעסו עלי. מצד שני, רכשתי חברים חדשים שאני לא חושבת שבמצב אחר הייתי מכירה ומתחברת. אני מדברת איתם במהלך היום כמה פעמים והם הפכו לחברים אמיתיים".
למרות ההקרבה, היא אינה מצטערת לרגע ולא היתה מוותרת על השנה האחרונה. גם בשנה הבאה כנראה שתשמעו על אירועי המחאה שתארגן: "פתאום מצאתי את עצמי עם משהו גדול ממני. תמיד עשיתי דברים שקשורים לחיי הפרטיים בלבד, לא האמנתי שאי פעם אוכל לעשות משהו שישפיע על החלטת ממשלה. על אף שהפסדתי שנה בלימודים, הפסקתי לעבוד וחזרתי לגור עם ההורים, קיבלתי הרבה יותר. שום תואר ראשון או שני לא היה מלמד אותי את מה שלמדתי בשנה הזו".
לפנייה לכתב/ת 
