ככה לא בונים תורה
"הרחוב הראשי של מדינת ישראל משווע לקשר עם התורה, אך נוחל אכזבה פעם אחר פעם". הרב בני לאו מודאג ממעמדה של התורה ברשות הרבים וסבור שההתגוששות האידיאולוגית משכיחה מאנשי דת את התחייבותם לקדש שם שמיים
חשבתי שיהיה נכון, לקראת השנה החדשה, לעמוד בכמה שורות על ברור מהיר וישיר בהגדרת היסוד של "חילול השם" ו"קידוש השם".
הגדרת המצווה מופיעה בתוך סוגיה בתלמוד הבבלי (יומא פו).
במסגרת הסוגיה מביא אביי ברייתא המדריכה את האדם איך לממש את המצווה הזו, ואיך להתרחק מהיפוכה:
'ואהבת את ה' אלהיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך,
שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות,
מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה.
אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו,
עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר
אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו) באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו.
(בבלי יומא פו עמוד א)
ההדרכה של הברייתא אינה מסובכת. המדד הקובע את קידוש השם או את חילולו הוא המדד החברתי. איך מתקבלת התנהגותו של האדם בקרב הבריות. את המדד לא קובעים בקרב קהילות ייחודיות הספונות בהיכלי קודש, אלא "משאו ומתנו בנחת עם הבריות". זה המפגש שלנו עם מרחב החיים הציבורי. קידוש השם מתרחש לא באירועים "דתיים" אלא בחדרי המדרגות, במקומות העבודה, בצבא, באוניברסיטה – בהתנהלות השוטפת של החיים הרגילים. החידוש הגדול של הגמרא הוא שאי אפשר לחיות חיים של קידוש השם בארבע אמות של תורה. קידוש השם הרגיל גם לא מתרחש בדרך כלל במעשה הירואי חד פעמי. בחיים של קידוש השם יש לכאורה משהו לא מבריק, לא מסעיר, אפור. אבל דווקא שם מתרחשת אותה מצווה ראשונית.
המגמות ההפוכות
בשנים האחרונות מתרחשות בציבור שלנו שתי תנועות הפוכות. האחת – יציאה למרחב החיים, השנייה – הסתגרות בארבע אמות של תורה ותפילה בקהילות קודש. האחת – מעודדת השתלבות בכל פינות הארץ, בתעשייה, במדע, בציבוריות ובביטחון. השנייה – מדרבנת להתעצם ולהתגדר בעולמה של תורה בלי שום שיג ותוספת מן החוץ.לעיתים יש תנועה שלישית, המבקשת להקרין עוצמה של קדושה אל המרחב הציבורי, אך זאת בלי להיפגע מהסכנה הרווחת במרחב הזה. מבצעי "פנים אל פנים", "הפצת אור" ודומיהם אינם פועלים למימוש מצוות קידוש השם כי אין בהם את הבסיס שעליו נשענת המצווה. אין בהם את ה"משא ומתן" עם הבריות, אין בהם את חיי היום – יום, את ההשתלבות בשוק העבודה והיצירה, אין בהם את הנשיאה בעול האחריות הכלכלית למדינה. יש בהם יותר אופי של תנועת שליחות נלהבת היוצרת זרות ולא שייכות. בודאי יימצאו כאלה ואחרים שיידבקו במבצעי התשובה הללו, אך "כלל ישראל" לא יגאל מכך. הדרך היחידה להגיע לאותה תמונה שבה הבריות אומרות "פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים מעשיו" היא לחיות ביחד.
כשאני מתבונן על מעמדה של התורה ברשות הרבים הישראלית אני יודע שיש מקום לדאגה. פניה של התורה מתגלות
פעמים רבות מדי ככאלו שלא קשורות אל דופק החיים הישראלי. יש תחושת עומק שהפער בין הרחוב הרגיל, זה הנמצא בכל מחוזות החיים הסואנים, לבין קהילות הקודש, הולך וגדל, הולך ומעמיק.
התגוששות אידיאולוגית משכיחה מאנשי דת את התחייבותם לקדש שם שמים. אנשים מדובקים ללימוד התורה, משמשים תלמידי חכמים אך לא מנהלים את משאם, מתנם ודיבורם בנחת עם הבריות.
הרחוב הראשי של מדינת ישראל משווע לקשר עם התורה אך נוחל אכזבה פעם אחר פעם. המפגש של האזרח הרגיל עם עולמה של תורה לא מתרחש בשגרת החיים אלא דרך פילטרים של התקשורת ושל מאבקי כוח ורוח. לכל צד יש את הניצחונות והכישלונות שלו. קידוש השם אין שם.
האחריות לחיבור בין התורה לכלל ישראל אינה מרפה מאיתנו ולא נותנת מנוח. זהו הדגל הגדול שאנו, אנשי הציונות הדתית, נושאים בראש המחנה. גם אצלנו מתרחשות מעידות מהסוג של "בעל הנס (=הדגל) לא מכיר בניסו". אני מתפלל שנהיה ראויים לשאת את הדגל הזה, שנשכיל להביא לכל פינה את פירות גידולי מטענו שישתלבו בלב החברה, ישאו בעול עם הציבור, ינהלו את משאם ומתנם בנחת ויגדלו ויקדשו את שם ה' בארץ.
הרב בני לאו ישתתף הערב (א') בערב פתוח בבית המדרש החברתי של בית מורשה בירושלים בנושא "מהגרי עבודה-גבולות התופעה".
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
