אפשר גם בלי אלוהים
אם היקום לא נוצר בנקודת התחלה ספציפית אלא הוא כמו גל שמתמשך מאז ומעולם, הרי שאין צורך באלוהים כדי להסביר את מעשה הבריאה. צבי ינאי משיב לפיזיקאי סטיבן הוקינג שטוען בספר חדש כי המדע הופך את אלוהים למיותר
כמו אחדות מאמירותיו של הוקינג בעבר, גם הנוכחית, לפיה אלוהים לא נחוץ כדי להבין ולהסביר את היווצרות העולם, וכי די לנו בחוקי הטבע, הכתה גלים בתקשורת העולמית.
לטענתו, חוק הכבידה עשוי להסביר איך יכול היה היקום להיווצר מעצמו. ציטוטי דבריו לקוחים מספרם המשותף החדש של סטיבן הוקינג ולאונרד מלודינו, "התוכנית הגדולה" (The Grand Design).
אם הציטוטים המיוחסים להוקינג בתקשורת (הספר טרם הגיע לידי) מדויקים, מתמיה הרעש שהם מעוררים, שהרי דברים דומים הוא כבר אמר בעבר. מה גם שהתקשורת לא ציינה לאיזו כבידה הוקינג מתכוון: לכבידה מבית מדרשו של אינשטיין (תורת היחסות הכללית) או לכבידה הקוואנטית (שטרם פוענחה), מבית מדרשה של תורת הקוואנטים.
הכוחות שפועלים בעולם
לפני שניגע באלוהים, כמה מילות רקע על העימות הישן נושן בין המדע לדת. פיזיקת החלקיקים היסודיים של החומר נשענת בנינוחות רבה על המודל הסטנדרטי, המתאר את תכונותיהם של כל החלקיקים המוכרים לנו, ואגב כך מאחד שלושה מתוך ארבעת כוחות הטבע: הכוח האלקטרו-מגנטי, הכוח הגרעיני החזק והכוח הגרעיני החלש.
הכוח הראשון אחראי לקרינה האלקטרו-מגנטית המרווה את היקום וכן לקשר בין האטומים. בזכות הכוח הזה, המחשב לא צונח דרך השולחן לתוך מרחב הריק הגדול שבין גרעין האטום לאלקטרונים הסובבים אותו. שני הכוחות האחרים פועלים בתוך הגרעין עצמו.
מה שחסר עדיין להשלמת ההצלחה המדהימה של המודל הסטנדרטי הוא החלקיק הקסום והחמקמק הנושא את שמו של האיש שניבא את קיומו התיאורטי: חלקיק ההיגס.
בחיפוש אחר החלקיק האלוהי
חלקיק היגס זכה לכינוי "קסום" לא רק משום שהוא מצליח לחמוק מעיניהם של הפיזיקאים כבר יותר מחמישים שנה, אלא ובעיקר משום ששדות ההשראה של היגס אמורים להקנות לחלקיקים היסודיים השונים את המאסות השונות שיש לכל אחד מהם.
למשל, אחד משני הקווארקים, אשר מצירופיהם מורכב כל החומר הגלוי לעין בעולם – החל בעפרונות וכלה בכוכבים – כבד פי 2.5 מבן זוגו, שהוא עצמו קל פי 470 מהפרוטון. ואילו קווארק אחר מבין ששת הקווארקים הקיימים כבד מהפרוטון פי 180. למה? ככה.
המילה "ככה" שנואה על הפיזיקאים, משום שהיא ריקה מתוכן. כלומר היא מונחתת עליהם מאי-שם, שזה שווה-ערך לשום מקום. כדי לדחוק את רגליו של אלוהים אל מחוץ לעולמה של הפיזיקה צריך, בין השאר, את היגס. לא בכדי הוא מכונה "החלקיק האלוהי".
התיאוריה המושלמת
הכל מחכים בנשימה עצורה לניסויים הבאים במאיץ החלקיקים הגדול בצֶרן לגילוי חלקיק ההיגס, אבל כבר מתכננים את בנייתו של מאיץ-על, למקרה שהחלקיק הקסום הזה יחמוק שוב במחילות המפותלות של המאיץ הנוכחי.
אלא שבעיותיה של הפיזיקה לא מסתיימות בשאלה באיזו מאסה צפוי היגס להתגלות. קיימת בעיה כבדה ממנה: אם המאיץ הנוכחי, או העתידי, יגלה רק את היגס, ללא שילובו בתיאוריה מקיפה יותר, שתאחד את ארבעת הכוחות של הטבע בתיאוריה אחת, המודל הסטנדרטי עלול להיקלע למבוי סתום.
מאיץ החלקיקים בז'נבה: מנסים למצוא את החלקיק האלוהי (צילום: GettyImages)
אינשטיין ניסה ב-25 השנים האחרונות לחייו לאחד את הכוח האלקטרו-מגנטי עם הכבידה ונחל כישלון חרוץ. מאז נמשכים המאמצים על ידי טובי הפיזיקאים והמתמטיקאים בעולם לאחד את ארבעת הכוחות בנוסחה אחת. עד כה ללא הועיל.
האתגר אינו פשוט, כי השאלה היא איך מאחדים שלושה כוחות העוסקים ביחסי הגומלין בין העצמים התת-אטומיים הזעירים ביותר, עם כוח אחר המתאר את התנהגותם של הגופים הגדולים ביותר ביקום. הקושי נובע מחוסר תקשורת. למכניקת הקוואנטים, שהיא שפת החלקיקים של שלושה כוחות יסודיים, אין שפה משותפת עם הכוח הרביעי, שפת המרחב-זמן, שפתו של כוח הכבידה.
מאחורי האיחוד המיוחל של תורת הקוואנטים עם תורת היחסות ניצבת המשאלה הגדולה של חוקרי הטבע והפילוסופים למן ימי היוונים הקדמונים: תאור כל הכוחות והתופעות בטבע באמצעות עיקרון אחד, או נוסחה אחת.
מתחילים מבראשית
הוקינג עצמו הוטרד עמוקות מחוסר התקשורת המתסכל הזה בין כוח הכבידה לשלושת הכוחות האחרים. בספרו The Universe in a Nutshell הוא כתב: "עלינו לנסות להבין את ההתחלה של היקום על בסיס מדעי. ייתכן שזה מעבר ליכולתנו, אבל עלינו לפחות לנסות."
למה כל כך חשוב להבין את נקודת ההתחלה? כי ללא ידיעת העבר אין לנו גישה לחיזוי העתיד, אומר הוקינג. במלים אחרות, אם אין מבינים את נקודת ההתחלה אין אפשרות להבין למה חוקי הטבע הם כפי שהינם. למשל, למה מהירות האור היא 300 אלף ק"מ בשנייה ולא 400 אלף.
נקודת ההתחלה של היקום היא הלכה למעשה נקודה מתמטית, משוללת ממדים של מרחב וזמן, ואף על פי כן מרכזת בקירבּה אנרגיה בצפיפות אינסופית, אשר הולידה את "המפץ הגדול" ואת כל החומר שממנו נוצרו מאה מיליארדי הגלאקסיות המאכלסות את היקום הנוכחי.
נוכחותה של נקודה זעירה ובלתי נתפסת זו (הנקודה הסינגולרית) נגזרת מתורת היחסות הכללית. הבעיה היא שלא ניתן לתאר אותה במונחים פיזיקליים. ישות פיזיקלית מוגדרת בקטגוריות של זמן, מרחב, צפיפות, מאסה ואנרגיה, ואילו בנקודה הסינגולרית נמתחות קטגוריות אלה לערכים אינסופיים.
הואיל וכך, כל מה שכלוא בנקודה זו נמצא מחוץ לתחום טיפולה של הפיזיקה. גם השאלה מה קרה לפניה היא חסרת משמעות, לפי שהזמן עצמו נוצר רק אחרי "המפץ הגדול", עם התחלת ההתפשטות של היקום, אשר יצרה את המרחב.
מאחר שבנקודה הסינגולרית נטחנו תנאי ההתחלה הפיזיקליים עד דק מדק, לא ניתן להסביר מדוע היקום שלנו הוא כזה ולא אחר, כשם שאדם הלוקה בשכחה מוחלטת אינו יכול לגזור מעברו על התנהגותו בהווה.
במצב זה של לית דין ולית דיין פיזיקלי, הכל יכול לצאת מהנקודה הסינגולרית – מביצי כינים ועד קרני ראמים, שכן שרשרת הסיבתיות נערפת באבחת גיליוטינה בנקודה ייחודית זו. במלים אחרות, תורת היחסות הכללית אינה יכולה להיחשב לתיאוריה שלמה כל עוד קיימת נקודה סינגולרית במוצא היקום.
כשבוואתיקן חגגו
מסקנה עגומה זו, אשר הוקינג היה שותף מרכזי בניסוחה, בהראותו כי על פי משוואות תורת היחסות הכללית של אינשטיין היקום היה חייב להתחיל מנקודה סינגולרית, עוררה עליצות רבה במסדרונות הוואתיקן.
בעקבות האפיפיור פיוס ה-12, אשר אימץ כבר ב-1951 את מודל "המפץ הגדול", שש האפיפיור יוחנן פאולוס השני להמליץ כעבור שלושים שנה לפיזיקאים שהתכנסו בקריית הוואתיקן, לא לחקור במופלא מהם, מאחר ש"המפץ הגדול" מצוי מחוץ לתחום חקירתם.
"חידת ההתחלה של הזמן", סיכם האפיפיור את הוועידה, "היא עניינה של הדת ולא של הפיזיקה, באשר המדע איננו יכול לפתור סוגיה זו מתוך עצמו". לשון אחר, הדיון היחיד האפשרי בשאלה מה היה לפני או בעת "המפץ הגדול" הוא בעל אופי דתי ומטאפיזי, לא מדעי.
אולם הוקינג חשב אחרת. ניסיונה של הכנסייה להעניק לתוהו ובוהו של הנקודה הסינגולרית הכרה מדעית בחופש הפעולה של האל לבנות יקום על פי חפצו, לא היה לרוחו. כי אם מקפיאים את חוקי הפיזיקה בנקודת הבראשית, מדוע לא בכל נקודת זמן אחרת של היקום?
ואמנם, בשנות השמונים היה להוקינג הרהור שני באשר להכרחיותה של הנקודה הסינגולרית. אם היקום הבראשיתי היה ישות זעירה, זעירה לאין שיעור מגרעין אטום, משמע ניתן להתייחס אליו כאל גוף קוואנטי, וכמו כל גוף קוואנטי ניתן לתארו כנקודה או כגל.
אם הוא גל, אזי אין במוצא היקום נקודה סינגולרית המאיינת את חוקי הפיזיקה, אלא ישות גלית התופסת מקום כלשהו במרחב – ולו זעיר ביותר.
אין זה אמנם הפתרון הסופי המיוחל, מכיוון שהוא עדיין מותיר כמה שאלות פתוחות, אשר הפיזיקאים טורחים לפתור באמצעות תיאוריות מורכבות מאוד (אולי יותר מדי מורכבות), כמו סופר-סימטריה ותורת המיתרים, אבל ביטול הנקודה הסינגולרית ממשיך את דרכו המזהירה של המדע, למן תחילת המהפכה המדעית במאה ה-16, בשחרור החשיבה הרציונלית מכבלי התכתיבים השרירותיים של הדוגמה הדתית.
יקום בלי התחלה וסוף
אם בנקודת ההתחלה של היקום לא היתה נקודה סינגולרית אימתנית, שאיינה את חוקי הפיזיקה, משמע אין ליקום צורך בבורא עולם. הווי אומר, נשמט מידי הכנסייה אותו מידרך צר מני צר שעליו רצתה למקם את הבריאה האלוהית.
בלשונו של הוקינג: כל עוד שיערנו שהיתה נקודת התחלה ליקום יכולנו להניח שהיה לו בורא, אבל אם היקום נכלל בשלמותו בתוך עצמו, ללא גבולות או קצוות, פירוש הדבר שאין לו התחלה ואין לו סוף. הוא פשוט ישנו.
אמנם כבר קסנופנס אמר לפני 2,500 שנה כי לעולם לא יידע אדם את טבע הדברים לאשורו, ואף הוסיף כי אפילו ייגע באקראי באמת המדויקת, הוא לא יידע שהוא נגע בה. אבל מגבלות שכלנו אינן מצדיקות דריסת רגל לישות מטאפיזית משוללת כל ממשות, אלא אם כן יוכח אחרת.
דריסת רגל, משמע לא סיפורי-עם ציוריים על בריאה אלוהית של היקום ולא מטאפורות על זיהוי "המפץ הגדול" עם הצו האלוהי "ויהי אור", אלא תיאוריה סדורה הניתנת למבחן תצפיתני וניסויי.
תיאוריה כזאת תוכל לשים קץ לנסיגתה המתמדת של הדת מפני המדע בכל הקשור להבנת היקום והתפתחות החיים. אלא שהיא בלתי אפשרית – אלא אם כן יוכח אחרת.
לפנייה לכתב/ת 
