הדו"חות הגיעו לאח הלא נכון - עיריית י-ם תפצה
אדם קיבל את דו"חות החניה של אחיו, ובטעות התלונן למחלקה הלא נכונה בעיריה. העירייה בתגובה החלה לנקוט נגדו בתהליכי גבייה ועיקול. ביהמ"ש קבע: אסור לעירייה להתעלם מפניות תושב, גם אם פנה למחלקה הלא נכונה
גם אם פנית למחלקה הלא נכונה בעיריה - מחובתה לשמוע את פנייתך, כך פסק בית-המשפט לתביעות קטנות בירושלים, בתביעה שעסקה באח שקיבל את דו"חות החניה של אחיו וננקטו נגדו הליכי גבייה ועיקול.
האיש רשום יחד עם אחיו כבעליו של רכב, שבפועל היה בחזקתו הבלעדית של האח. לטענתו של האיש, ב-2003 קיבל מעיריית ירושלים דרישה לתשלום דו"ח, אך למרות שהודיע לעירייה כי הרכב נמצא בשימוש אחיו ואף שלח תצהירים בעניין, המשיך לקבל דו"חות בגין רכב זה.
האיש טען כי פעם אחר פעם ביקש מעיריית י-ם לעדכן את רישומיה, אך הדבר לא נעשה, כשלטענתו פנה בעניין לפחות חמש פעמים במהלך פחות משנה - אך ללא הועיל. האיש הוסיף וטען כי ב-2006 הופתע לקבל "התראה לפני נקיטת צעדי הוצאה לפועל", בשל חוב בגין 13 דו"חות שניתנו לרכב, וכי למרות שפנה מיידית לעירייה, קיבל תשובה רק כעבור כשנתיים, כאשר אז נאמר לו כי הדו"חות לא יבוטלו מאחר ונשלחו לכתובתו ברחובות.
האיש הודיע לעירייה כי מעולם לא התגורר ברחובות, אך בעודו ממתין לתשובה, קיבל הודעה על הטלת עיקול בשל אי תשלום חוב חניה. בתביעה שהגיש לבית-המשפט לתביעות קטנות בירושלים, דרש התובע פיצוי של 7,080 שקל הכולל 4,500 שקל בשל עגמת נפש, פגיעה בזכויות יסוד ופגיעה בשמו הטוב, וכן החזר התשלום שבוצע על ידו להסרת העיקול.
עיריית ירושלים טענה כי לביהמ"ש לתביעות קטנות אין סמכות לדון בנושא, ולגופו של עניין טענה, כי על פי החוק היה על התובע לבקש תוך 30 יום מיום קבלת כל דו"ח, להסב את הדוח על שם אחיו, וזאת לא עשה. עוד טענה, כי משבחר התובע להירשם כבעלים במשותף על הרכב יחד עם אחיו, היה עליו לוודא כי עבירות התעבורה מטופלות כראוי על ידי האח, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו.
העירייה לא העמידה את התובע על טעותו
השופטת אנה שניידר קיבלה חלקית את התביעה. ראשית קבעה השופטת כי מאחר והתובע ביקש למעשה פיצוי בשל התנהלות העירייה, הרי שביהמ"ש לתביעות קטנות מוסמך לדון במקרה.
לגופו של עניין נקבע, כי אמנם לתובע אשם תורם מהותי לנזקים שנגרמו לו מאחר ובמקום לבקש תוך 30 יום להסב את הדוח על שם אחיו, פנה למחלקת חובות חניה של העירייה, אך העירייה התנהלה בצורה בלתי סבירה בכך שלא העמידה אותו על טעותו.
"אין זה סביר" כתבה השופטת, "שרשות מנהלית תתעלם מפניותיו החוזרות ונשנות של אזרח, גם אם נכשל ופנה למחלקה הלא נכונה, ובוודאי שאין זה סביר שאדם ימתין במשך כשנתיים לתשובה בעניין דחוף כמו "התראה אחרונה לפני נקיטת צעדי הוצאה לפועל", כאשר לבסוף ננקטו הצעדים בפועל, מבלי שניתנה כלל תשובה לאזרח".
בנסיבות אלו נקבע כי התובע אינו זכאי להחזר הסכומים ששילם לצורך הסרת העיקול, אך העירייה חויבה לפצותו ב-3,000 שקלים בשל התנהלותה. בנוסף חויבה העירייה לשלם לתובע הוצאות משפט של 850 שקל.
לעיון בפסק הדין
לאתר המשפט הישראלי פסק דין
לפנייה לכתב/ת 
