על במת האירוויזיון הפכתי לישראלי

הרגע הראשון שבו הרגשתי ישראלי התרחש ב-1974. נסעתי אז עם להקת "כוורת" לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון של אותה שנה, שנערכה בברייטון שבאנגליה. צריך לזכור - זה היה זמן קצר אחרי מלחמת יום כיפור, והאירוויזיון היה אז עוד מאוד-מאוד חשוב לכולם. ההשתתפות היתה כמו להשתייך למשפחת העמים מאירופה. אנחנו נבחרנו לייצג את המדינה באירוע בפעם השנייה בסך הכל שישראל השתתפה בו: שנה קודם לכן, עשתה זאת הזמרת אילנית בפעם הראשונה.

הרגע הישראלי של אפרים שמיר: כוורת באירווזיון 74'

אני זכרתי את האירוויזיון עוד ממולדתי, פולין. שם הוא נתפס כאירוע חשוב ונחשב. בשבילי, להיות שם מטעם מדינת ישראל היה אירוע עצום בחשיבותו ועוצמתו. הרגשתי גם שהשיר שאיתו אנחנו מופיעים, "נתתי לה חיי", מייצג את איך שישראל נתפסה אז בעיניי. הייתי אז בן 23 והרגשתי מאוד שונה, מאוד צנוע, בטח ובטח ביחס לכל הראוותנות של ההרכבים האחרים שהתמודדו מולנו שם - ובמיוחד "אבבא", שהמופע שלה היה ממש קרקס לכל דבר. זה היה הרגע שבו הרגשתי מאוד ישראלי: כשעמדתי ושרתי על הבמה.

התחושה הזו הפתיעה אותי. היא התחילה עוד לפני התחרות עצמה, מיד אחרי החזרה הראשונה שעשינו בברייטון. הראש הישראלי היה אז בולשביקי נורא, ולא ציפינו לניגוד גדול כל כך בינינו לבין המדינות המשתתפות האחרות. היחידים שהתחברנו אליהם היו היוגוסלבים: גם הם היו חבורה של אנשים צנועים, לפחות יחסית למה שהלך שם.

שמיר באירוויזיון. "אהבתי את הצניעות והפשטות שלנו"

היה ברור לנו מההתחלה ש"אבבא" יקחו את המקום הראשון בתחרות. המופע שלהם נראה באמת כמו קרנבל תחפושות, מאוד צעקני ומרשים. אבל אני הרגשתי אחרת. אהבתי את הצניעות והפשטות שלנו כישראלים, גם אם לא הצלחנו להגיע למקום גבוה. השיר שלנו הגיע למקום השביעי - אבל אולי כדאי לציין שאז השתתפו בתחרות הרבה פחות מדינות, והמקום השביעי לא ממש נחשב כמקום טוב בצמרת. באירוויזיון היום, כשמשהו כמו 400 מדינות מתחרות, אם אתה מסיים במקום השביעי - מצבך לא רע בכלל.

אפרים שמיר, זמר ומוזיקאי, בן 59, נולד בשם פימה שמוקלר בסיביר. בגיל 8 עבר עם משפחתו לפולין. כנער היה חבר בלהקות רוק ובשנת 1968, שנה לפני הגיוס לצה"ל, עלה לארץ. כאן שירת בלהקת הנח"ל והתבלט כסולן. ב-1973 הצטרף ללהקת "כוורת". לאחר התפרקותה ב-1976, יצא לקריירת סולו מצליחה.