עוד במרוקו הוא היה ישראלי

תמיד הרגשתי שזהו מקומי. עוד ברבאט, עיר הולדתי, ידעתי שלכאן אני שייך. אבי, שהיה מורה לעברית ולצרפתית בבית הספר Alliance Francais, כתב ספרי דקדוק בעברית. בבית דיברו את שפת הקודש וכך נולדתי אני, דובר עברית צחה, שנשתבשה באופן פרדוקסלי דווקא עם הגעתי ארצה.

אבא היה מבריח תלמידים לארץ בעלייה בלתי לגאלית דרך מרסיי. כשהגיע תורנו לצאת למסע ארצה, זו היתה שמחה גדולה. אבא אמר שכל מה שאנחנו עוברים בהווה אלו ייסורי הדור האחרון שלפני הגאולה. הוא מעולם לא התלונן ולא היתה בו טרוניה - ההיפך, אבא תמיד שר.

רווח. להיות ישראלי בבוץ (צילום: דודו אזולאי)

"אלוהים זיכה אותנו לעלות ארצה לזמן הגאולה", נהג לומר, ועם ההרגשה הזו בדיוק באנו לכאן. במרוקו היינו מתפללים "בשנה הבאה בירושלים", והתשוקה להגיע לירושלים בערה בדמי. הכל שזור במסורת. הכל קשור בחינוך שקיבלתי בבית אבא. אז נכון, ברבאט גרנו בבית יפה ורחב ידיים עם משרתת, אבל הערגה הזו לארץ ישראל - שהיא אולי בלתי נתפסת בזמן הזה ובימים האלו - היתה ערגה משיחית שדבקה גם בי, אולי כיוון שאני הבכור.

הגענו לישראל ביום חורף זועף שלא אשכח כל חיי. ירד גשם זלעפות ואני, שהולבשתי במיטב מחלצותיי, ירדתי מהאוניה בנעליים מצוחצחות. פיזרו אותנו

במעברה וכשהלכתי לכיוון האוהל שקיבלנו, שקעתי עד מעל לברך בבוץ. כשמשו אותי החוצה, אחת מנעליי נשארה מאחור ולא הצלחנו לחלץ אותה. שלושה חודשים הייתי חד-נעל וגם בנעל אחת, הרגשתי ישראלי.

זה אולי סימבולי, אבל היום הראשון שלי בארץ היה הפעם הראשונה בה המריתי את פי אבי. אמי, שהיתה בחודש התשיעי להריונה, ישבה באוהל ששקע בבוץ. הצצתי דרך פתח האוהל וראיתי צריפי פח קטנים. רצתי החוצה ושאלתי את אחד הילדים שהתחבא מתחת למרזב אם יש עוד פחונים שכאלה והוא ענה: 'כן, אחת המשפחות בדיוק עזבה'. רצתי לאוהל ואמרתי לאבא שיש מקום יותר חזק וחם עם רצפה מבטון.

אבא לא רצה שיכעסו עלינו ואני, בלי לשאול, התחלתי להעביר את מיטות הברזל, את שתי אחיותיי ואת אמא. סגרתי את החלונות השבורים של הפחון בשמיכות ומסמרים. אבא היה האחרון שנכנס לצריף. הוא צעד פנימה בשקט, הסתכל סביב, התיישב על המיטה ואמר: 'יפה בני, יפה'".

כאן בית המקדש, כאן הוא הבית (צילום: תמי כהן)

אני פטריוט ללא תקנה אבל יש בי כאב גדול על דברים שאסור שכמותם יתרחשו במדינה יהודית. אסור שבמדינת היהודית יתהלכו יהודים רעבים ללחם. אסור שבמדינת היהודים, יהודים יאבדו את כבודם. איבוד הכבוד מקלקל אנשים ואסור בתכלית שאת הדאגה לפרט יפקידו בידיהם של אנשים פרטיים. זהו תפקידה של המדינה לדאוג לאזרחיה. מדינת ישראל חוזרת על טעויות עבר היום עם העדה האתיופית ומגדלת דורות של ילדים בעיוות הזה שאת מחירו לא ניתן למדוד בכסף.

אנחנו מפסידים אנשים מצוינים ואת זה צריך לתקן כיוון שאנחנו חיים במדינה יהודית וזוהי הנשמה היהודית. אנחנו עם של מהגרים, מכלול של 70 עדות שונות שהתקבצו מכל ארצות הגולה, כולנו מאותו השורש ותודה לאל שאיננו נתונים יותר

בחסדי הגויים, אז למען השם, תנו את הדעת על כל אלה: על הפערים הכלכליים, על ייצור משאבים ומקומות עבודה למען הדורות הבאים, תנו להם סיבה להישאר, דרבנו אותם, אפשרו להם להתפרנס בכבוד כי זה לא קל.

היו לי לא מעט אפשרויות לעבוד מעבר לים, יכולתי להרוויח הרבה יותר כסף ולעזור יותר למשפחה שלי, אבל למען האמת בכל פעם שאני טס לחו"ל, בדרך חזרה אני מסתכל דרך חלון המטוס, רואה את הארץ מנגד ולבי מתמלא אהבת אין קץ. זו הארץ שלי, ומי צריך יותר?

זאב רווח, בן 70, נולד במרוקו ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן שמונה. מאז הפך לאחד השחקנים והבמאים הבולטים בנוף הקולנוע הישראלי, ואמש (ג') הוענק לו פרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע בטקס פרסי אופיר.