"פתאום היצירה הפוליטית הפכה לבועה"
"שורו", "שחור" ו"חולה אהבה בשיכון ג'" סימנו את המעבר של הקולנוע המקומי מעיסוק בסוגיות פוליטיות למצוקות פרטיות. לרגל חגיגות ה-30 לקרן הקולנוע, הפגשנו את משה איבגי, חנה אזולאי-הספרי ושבי גביזון לשיחה על הסרטים של שנות ה-90
אם יש ציון דרך שבו עבר הקולנוע הישראלי שינוי והשאיר מאחוריו את שנות השמונים עם הפנים קדימה לניינטיז, זהו כנראה הסרט "שורו". ב-1990 יצאה הקומדיה של הבמאי הצעיר שבי גביזון (אז בן 30) ולטענת רבים עשתה מהפכה בעשייה המקומית כיצירה מקורית ומפתיעה המציעה מבע קולנועי שונה מכל מה שנראה בארצנו עד אז.
התנערותו של הסרט מהעיסוק בסוגיות של זהות לאומית ופוליטית מקומית היתה חריגה משמעותית מהתכנים המקובלים עד אז במסורת הקולנוע הישראלי. מיקרוקוסמוס תל אביבי, בועה - רקע שלא פגע בהצלחת הסרט, שמשך לבתי הקולנוע 170 אלף צופים שביססו את מקומו בדברי ימי הקולנוע הישראלי כנקודת מפנה.
"שורו". הכל צף, והקולנוע התפנה לדברים אחרים
שותף פעיל להצלחת הסרט הוא השחקן משה איבגי, ששיחק לאחר מכן גם בסרטו של גביזון "חולה אהבה משיכון ג'" ב-1995 לצד חנה אזולאי הספרי. לרגל חגיגות ה-30 של קרן הקולנוע הישראלי, הפגשנו את השלושה לשיחה על שינוי המגמות בקולנוע הישראלי בעשור האחרון של המאה ה-20, ההצלחות והבעיות של היוצרים אז והיום וכמובן, אפקט "שורו".
נקודת מפנה
"שורו הוא ציון דרך כי הוא התרחק לגמרי מההוויה הפוליטית החברתית והתעסק לכאורה בדברים שוליים", אומר איבגי, ואזולאי-הספרי מציינת את השלכות המסורת שהותיר: "שבי הביא שפה והומור שהיו יחודיים לו וגם המשחק היה שונה ומדהים באיכויות הניואנסיות. זהו הסרט שעליו נבנתה החמישייה הקמרית. גם צופה בור ידע שיש פה משהו מיוחד".
"זה היה סרט מוזר, תל אביבי מאוד", נזכר איבגי. "היינו מועמדים לפרסי האוסקר הישראליים וחשבתי שיש לנו סיכוי. אבל אז מישהו מהמתחרים אמר לי
'הסרט שלכם זה בדיחה'. כאילו הסרט שלו נורא חשוב ושלנו לא חשוב בכלל. זו תפיסה של סרטים חשובים וכאלו שלא, ו'שורו' היה מעבר קיצוני לעשייה של קולנוע אישי".
"מה שאני זוכרת משורו, זה שהציעו לי תפקיד בסרט (רוזי, אותה גילמה לבסוף אהובה קרן)", מספרת אזולאי-הספרי. "קראתי את התסריט, התפוצצתי מצחוק, אבל ויתרתי מכל מיני סיבות".
איבגי: "היו כאלה שלא שבכלל הבינו את התסריט".
גביזון: "לזכותו של איבגי צריך לומר שהוא ישר הבין את הקטע, למרות שתחילה לא הוצע לו התפקיד הראשי".
בשלב זה עולים הבדלי גרסאות בנוגע לליהוקו של איבגי לתפקיד הגיבור אשר ישורון, אזרח תל אביבי מן המניין שהופך במקרה למנהיג כת עבור אנשים שאיבדו דרכם. "בהתחלה שבי אמר לי שהוא חשב על מישהו כמו בראבא או יגאל נאור, אבל הציע לי שאעשה את התפקיד של הברמן. אמרתי לו בסדר, וכעבור זמן הוא חזר והציע לי את התפקיד הראשי".
גביזון, אזולאי-הספרי ואיבגי. המשוגעים זה בחוץ (צילומים: דנה קופל)
לדברי גביזון, ההתלבטות נבעה משיקולי בימוי גרידא: "התפקיד מלכתחילה לא נבנה לאיבגי, שעשה את הרצל (הדמות שגילם איבגי ב'מתחת לאף' ב-1982). אני חשבתי על מישהו בסגנון של ניקו ניתאי". איבגי מאשר: "אתה אמרת לי שיש לך בעיות עם 'מתחת לאף' ושזה לא מתאים".
גביזון: "איבגי עשה אודישן מושלם. לא חשבתי שכך נראה ראש כת, אבל הוא היה כל כך טוב, שכופפתי את הדמות לעברו. ב'חולה אהבה' כבר היה ברור מראש שהתפקיד נועד לאיבגי. ולמרות זאת, הוא עשה תחקיר והלך למגדל העמק והתחבר לאיזה תמהוני שם. הוא גם שהה ב'גהה' שלושה ימים ביחד עם חנה והם הביאו משם משהו לתפקיד".
"זאת היתה חוויה מדהימה", נזכרת אזולאי-הספרי, "שם הבנתי שבית המשוגעים זה מקום נורמלי, ובחוץ זה המשוגעים".
בין הרצל לבגין
"השינוי המשמעותי בקריירה שלי היה ב'שורו', כששבי הצליח להתנער מ'מתחת לאף'", אומר איבגי. "אמרתי לו, 'אם אשחק טוב - אף אחד לא יזכור מה היה לפני'. לבמאים קשה לצאת מהטייפ-קאסט. הנטיה היא שאם אתה טוב בלהיות כזה, אתה כזה. לא הייתי מוכן שיקטלגו אותי וזה עבד, כי אני הזדהתי עם אשר יותר מאשר עם הרצל.
"אני היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. אני זוכר שנאמר לשלמה אילוז שהוא צריך לעבוד על המבטא שלו כדי להתקבל לתיאטרון, שהוא הרבה יותר גזעני. לרוסים לא אמרו דברים כאלה. זאת הסיבה שהתרגשתי כשהציעו לי לגלם את בגין (בסדרת הטלוויזיה על חייו), שהוא שונה לגמרי מהקטלוג שלי".
"לא צריך לייפות את התמונה", מבהירה אזולאי-הספרי, "השינוי היה בגללנו, הדור השני של המזרחים בארץ והשינוי החברתי. פעם מושא התשוקה הנשית היה בלונדינית עם עיניים כחולות כמו ענת עצמון, ובשנות התשעים זו היתה יעל אבקסיס.
"מה ששבי הביא איתו חזק לקולנוע, מעבר לראש המיוחד שלו, זה אחידות משחקית", מוסיף איבגי. "כל השחקנים משחקים באותו הז'אנר. ב'שורו' בלט שכולם באו מאותו מקום, וב'חולה אהבה' זה היה עוד יותר ברור. זה משהו שלא היה קיים בקולנוע הישראלי, ועד היום הוא לא ברור".
למרות זאת, גביזון ואיבגי חלוקים בנוגע לתפיסת השחקן בקולנוע. האם הוא אמור להתרכז בגילום הדמויות איתן הוא הכי מזוהה ומרגיש איתן בנוח, או שגדולתו נובעת ממנעד המשחק שלו והיכולת לעבור מדמות לדמות? "כשאני מלמד משחק, אני מבקש מהתלמידים לפתח גמישות ולהסתגל למה שנדרש מהם", אומר איבגי. "כשאני מלמד בימוי, אני מלמד דברים אחרים לגמרי. אני כותב לשחקנים לפי מה שעשו בעבר. איבגי הוא מקרה מיוחד עבורי", מודה גביזון.
"איבגי שחקן גדול אבל היה לו מזל והוא יודע איך להתנהל עם אינטליגנציה רגשית, שאין לכולם", אומרת אזולאי-הספרי. "הוא כבר לא נדרש לזה, אבל הוא תמיד ידע איך לבוא לאודישנים. במאים ניגשים לשחקנים לפי התפקיד האחרון שלהם. אני גם חושבת שפגע בי שהתבטאתי פוליטית על נושאים חברתיים".
החברה מציצה מהחלון
נושאים חברתיים? לטענתו של גביזון, הם לא הרתיעו אותו, גם בעשייה של סרטיו האישיים, הכמעט אסקפיסטים: "היתה פה אמירה חברתית על כתות מיסטיות וכדומה. כל החברים שלי היו בכתות כאלה. 'שורו' היה שונה מהקולנוע שדיבר על הכיבוש בכך שהתעסק בבעיות של האדם - אהבה, משפחה, אבא ובן. בעיות אוניברסליות. לצד זה היתה התייחסות גם לבעיות חברתיות. ב'שחור' למשל עמד סיפור אישי בקדמת הבמה, אבל מאחור היתה בעיה חברתית".
אזולאי הספרי: "'שחור' לא היה סרט חברתי, אבל כולם התבלבלו, כולל אותי. הסרט הזה נוצר כדי לפתור בעיות זהות שלי, ודרך זה להתמודד עם בעיות האמהות שלי. אף אחד לא הבין את זה. ולמרות זאת, זה סרט ישראלי עם שאלות זהות לאומיות רב-תרבותיות. בעוד שאשכנזים הסתקרנו ובאו להציץ ולא מנקודת מבט מתנשאת, דווקא המרוקאים כעסו עלי כי לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. מבחינתי זו לא כביסה מלוכלכת. זה סיפור אישי שמעיד על הכלל. האישי הוא תמיד פוליטי".
"כשהנושא הונח על סדר היום, הקולנוע עזב"
אז מה הניע את נטישת הקולנוע הפוליטי של שנות ה-80? "בשנות התשעים הפסיקו לעשות סרטים על ערבים וחיילים ואני גם לא זוכרת שהיו סרטים טובים כל כך שנגעו לנושאים האלו", אומרת אזולאי-הספרי, "לציבור נמאס להתעסק בנושאים האלה. זה תהליך מאוד טבעי. מדינת ישראל התכנסה פנימה והחלה להתעסק בבעיות האוניברסליות שלה".
גביזון: "ברגע שהתקשורת התחילה להתעסק באופן גלוי בבעיה הפלסטינית והנושא הזה הונח על סדר היום, אז הקולנוע שהיה תמיד אוונגרד ועסק בתכנים פוליטים, התפנה לתכנים האישיים".
איבגי: "קשה להתעסק עם דברים שקורים בזמן אמת, בלי פרספקטיבה והתרחקות מסוימת. לדעתי סרטים פוליטיים סבלו מכך שניסו לגעת בנושאים שהם כמעט חדשותיים. בשנות התשעים הלכו ליצירה האישית, כי הכל צף. היה גודש של אינתיפאדה ומלחמות".
מהדורות החדשות בטלוויזיה, ערוץ 2 שנולד והכבלים - לכולם היו אולי תרומה להדרת האקטואליה הקשה ממסכי הקולנוע בשנות ה-90, אולם מה היתה תרומתו של המסך הקטן לקידום זה הגדול? לטענת איבגי, "הטלוויזיה נתנה במה לסרטים ישראליים ופתאום גילו שהקהל המקומי אוהב אותם. המונים צפו בהם, רק בבית. פעם כמעט ולא יצאו סרטים וכשהיית שואל אנשים, היו אומרים לך ש'אני לא אוהב קולנוע ישראלי', למרות שבכלל לא ראו כאלה.
"מה שקרה בניינטיז זה איחוי בין הקולנוע הישראלי לקהל הישראלי. פעם היו או קומדיות בורקס עממיות או סרטים נורא אליטיסטיים. פתאום הכל התחבר. 'שורו', 'החיים על פי אגפא', 'שחור', 'חולה אהבה' ואחרים הביאו צופים. סרטים אינטלגנטיים שגם הקהל אהב. פעם כדי ללכת לסרט הישראלי היית צריך שחמישה חברים ימליצו לך עליו, היום כשסרט ישראלי מציג, אתה פשוט הולך. זה סוף משבר האמון".
מחפשים שפיות
למרות אותה "ההתכנסות פנימה", הן איבגי והן אזולאי-הספרי לא חששו מעולם להתבטא בסוגיות פוליטיות בתקשורת. איבגי אף מספר כי למרות הפופולריות הגואה שלו בשנות ה-90, נחשב "משוקץ" בקרב חוגי הימין בגלל דעותיו.
אבל אותן דעות נותרו מחוץ ליצירה שלהם. "אסור לשכוח שאנחנו שחקנים ומשחקים בסרטים של אחרים", מסביר איבגי. "בסרט שביימתי ('וביום השלישי'), נגעתי ישירות בחברה הישראלית. כל אחד עושה את זה בזווית שלו. בגלל זה שמחתי לקחת חלק ב'גמר גביע', כי אני מזדהה עם המסר".
"גם כשאתה עושה סרט אישי, אתה עושה סרט פוליטי" קובע גביזון. "אתה מרשה לעצמך לעסוק במה שסופר או קולנוען בצרפת נוגע בו. יהיו כאלו שיהיו נגד זה ויגידו, 'אתה נמצא במדינה כובשת. איך אתה מרשה לעצמך?'. קרה תהליך
מאוד יפה. היה מרד. אנשים נטשו את הפוליטיקה ורצו לעשות דברים אחרים. רצו להיות כמו כולם. בשנות ה-2000 זה חזר פתאום ונראה שלפסטיבלים הבינלאומיים יש תפקיד מאוד משמעותי בתהליך הזה".
"התעשייה התחילה לחשוב כמו תעשייה", מסבירה אזולאי-הספרי. "היצירה מכוונת החוצה לאירופה. המפיקים שואלים איך אתה גורם לכך שהסרט הזה יצליח בחו"ל". מנגד, היא מציגה את הסוגיות החברתיות הפנימיות-ישראליות שעלו ב"שחור" ו"חולה אהבה". "שני הסרטים מתארים שכונות ומשפחות מזרחיות והם נכתבו באותו זמן. כשאני צילמתי את 'חולה אהבה', 'שחור' כבר היה בעריכה ושבי לא ידע על זה. אני לעומת זאת ידעתי על ההקבלה הזאת - שכונה ומזרחים ואשכנזים. בד בבד בשניהם היתה זווית פנטסטית ולא ריאליזם יבש ומשעמם".
"היה פה היפוך. לאנשים נמאס מהעיסוק במצב ופתאום היצירה הפוליטית הפכה להיות הבועה", מסביר איבגי. "זוהי השאיפה של כולנו - להיות ככל העמים. שאנשים ימותו מהתאבדות בגלל שמשעמם להם".
