טיול על ארבע: אושפיזין כזה טרם ראו בבני ברק

מידע שימושי:

אורך המסלול: כ-4 ק"מ.

אופי המסלול: מסלול הליכה מעגלי קל.

נקודת התחלה וסיום: צומת דרך זאב ז'בוטינסקי ורחוב אהרונוביץ' בבני ברק, ליד קניון בני ברק (1). חנייה ברחוב ז'בוטינסקי בימי שבת אחר הצהריים היא דבר פשוט למדי, אבל אם ממש אין, אז אפשר לחנות באחד הרחובות הסמוכים לצומת בפרדס כץ, לדוגמה ברחוב בנימין אברהם או ברחוב פלמ"ח.

• למפת הטיול בבני ברק (באדיבות אתר openstreetmap)
  

בני ברק היא לא פנינת תיירות. אלא אם יש לכם עניין בחיי הרוח והדת בעיר, סביר שלא תזדמנו לכאן; וגם אם כן, זה יהיה בוודאי בנסיעה בדרך ז'בוטינסקי, רציפה עד כמה שהתנועה הצפופה והרמזורים יאפשרו לכם. בימי חול אין יותר מידי מה לחפש כאן, למעט, אולי, מחירים זולים.

העיר צפופה, בתיה דחוסים זה אל זה, עמוסים בטלאים ובחריגות בנייה, ואם להישיר עיניים אל האמת - היא גם לא נקייה במיוחד. הרחובות הראשיים פקוקים באוטובוסים, ונהרות אדם עומסים את מדרכותיהם. אבל בשבת, בשבת העיר משנה את פניה ולובשת חג. מחסומים מוצבים בכניסות אל העיר החרדית, התנועה נפסקת והרחובות הופכים למדרחוב אחד גדול. בעיניים חילוניות, בבני ברק כל שבת היא יום כיפור. סיור בבני ברק של שבת הוא חוויה ייחודית, במיוחד אם אתם מתלווים אל כלבכם.

ביום שבת התנועה בדרך ז'בוטינסקי דלילה למדי, ובכל זאת, כאשר ניצבים בצומת עם רחוב אהרונוביץ' ומעיפים מבט דרומה, אל עבר מחסום השבת המאולתר, השקט והשלווה מפתיעים. כאן, בשוליה הצפוניים של העיר החרדית, גם הולכי הרגל הם מעטים. כמה מטרים דרומה מהצומת, על מעבר החציה שליד "קניון בני ברק", נמצא מחסום התנועה המאולתר - שלוש עגלות סופרמרקט ושתי גדרות שמישהו הפיל אל האספלט, ומעברו האחר דממה.

פנינו מייד שמאלה (מזרחה) אל רחוב אלקבץ הקטן שמתעקל צפונה וימינה (שוב מזרחה) אל רחוב יצחק מברדיצ'ב. הרחוב הפך למעבר צר בין הבתים, כמעט קלסטרופובי, ובסופו נגלה לפנינו גן ציבורי שבמרכזו פינת שעשעועים (2). עשרות ילדים בשחור ובלבן התרוצצו בין מתקני המשחקים ונשים במיטב מחלצותיהן דחפו עגלות ילדים לאיטן, או שישבו ופטפטו בנחת על הספסלים.  

מחסום שבת ברחוב אהרונוביץ'. השקט מפתיע (צילומים: אורי תאר)

"כלב! כלב! הנה כלב!"

לפני שיצאתי לטיול התייעצתי עם חבר חרדי שאמר לי שעצם הצילום בעיר בשבת הוא בעיה הלכתית רק מבחינתי. בכל זאת, בתחילה היססתי ועטפתי את המלצמה בכף ידי. אבל חוסר הנוחיות פגה ונעלמה כאשר גיליתי שזה לא מזיז לאיש. אף אחד לא העיר לי על כך, ובוודאי שאיש לא ניסה להפריע לי. אבל לקרנבל שליווה אותי לאורך כל הסיור, איש לא הכין אותי. "כלב! כלב! הנה כלב! א הונט! א הונט!" נשמעו קריאות בעברית וביידיש מסביבי. ובכן, מסתבר שילדי בני ברק אינם מורגלים בכלבים, והקריאות האלה הדהדו באוזניי עד שיצאתי מהעיר החרדית.

לשווא רחרח חברו הטוב ביותר אחר ריחות מאתגרים; אין כלבים בבני ברק. מה שמפתיע הוא שבעיר גם אין חתולים. ניתן היה לחשוב שבמקום שבו אין כלבים תדע אוכלוסיית החתולים עדנה, אבל נראה שאלה מעדיפים את רמת גן השכנה.

הילדים חדלו ממשחקם, נעמדו במקומם ובהו בנו בחוסר אמון. השאלות לא איחרו לבוא "הוא מסוכן?" ו"הוא נושך?" היו השאלות הטריוויאליות. בהמשך השתדרגנו ונשאלנו אם בעל החיים הוא חמור, אריה או זאב. צעדנו בבטחה דרך הגינה והדרך נפתחה לפנינו כים סוּף שנחצה לשתיים ובני ישראל עוברים דרכו בחורבה. מאחורינו שבו גלי הים וסגרו על הגן כאילו דבר לא ארע. בקצהו המזרחי של הגן ניצב בניין בית הכנסת המרכזי של הפועל המזרחי (3). הבניין מסוייד בקפידה, חמש קשתות מובילות אל מבואתו ומעליה מגדל הנושא כיפה קטנה ולבנה ופסל חנוכיה. חלונות האורך במגדל מזכירים את חלונות הטרמומטר של הסגנון הבינלאומי, ואור השמש התנוצץ בחלון הפונה מערבה.

בית הכנסת המרכזי של הפועל המזרחי. חמש קשתות מובילות אל מבואתו

"כלב, כמו כל בעל-חיים אחר, זה מוקצה"

פנינו ימינה (דרומה) אל שדרות זבולון המר. השדרה היא בעצם גן ארוך וצר, ללא רחוב לצידו, ששני שבילים מוליכים לאורכו דרומה. מאחורינו שובל של דרדקים רצים וצועקים, ולפנינו ילדים מפנים את הדרך בפנים מפוחדות. בחצר בית הספר "אוהל צביה" (4) הבחנתי בלולבים ואתרוגים זרוקים על הרצפה. שלושה ילדים עסקו באיסוף המינים שלא נמצא להם דורש. "היה כאן שוק", אמר אחד מהם, "עכשיו אין מה לעשות עם זה".

החלטתי שזה מקום טוב להפסקה קצרה ולשתייה. הנחתי לכלב לבחון את האתרוגים אך הוא לא גילה בהם עניין. הוא נשכב על הקרקע, והילדים העיזו להתקרב ונקשרו עימי בשיחה. העזתי לשאול את הגדול שבהם אם הוא רוצה ללטף את הכלב. "אסור", הוא אמר, "בשבת רק לך מותר. כלב קונים בכסף, אז לא". לא חלפה דקה וילדים נוספים התגודדו סביבנו וגם שני מבוגרים שהבהירו כי "כלב, כמו כל בעל-חיים אחר, זה מוקצה". 'הכלב שלי לא מוקצה', חשבתי בליבי אבל שידרתי עסקים כרגיל.

"עכשיו אין מה לעשות עם זה". שוק ארבעת המינים

דרומה, מעבר לרחוב בן-זומא, השדרה מתחדשת אך היא צרה יותר. מצד שמאל, לאורך הבתים, ניצבו סוכות על כלונסאות מתכת שדפנותיהן עשויות דיקט. "אחרי החג יפרקו את זה ורק העמודים ישארו", הסביר לי עובר אורח. אולי בשל מצוקת המקום ואולי כדי לקבל סוכה פרטית בדירה, המגדלים האלה, כמו הקריאות והצעקות ליוו אותנו לאורך כל הדרך. בסוף השדרה פנינו ימינה (מערבה) וטיפסנו בגרם מדרגות אל גן קטן שבו פינת שעשועים (5). בצידו האחר מתחיל רחוב הרב טולדאנו, מדרחוב צר עם סוכות, כמובן, שהוביל אותנו במורד גרמי מדרגות אל תחילתו של רחוב רבי עקיבא.

סוכה פרטית בדירה. אולי בשל מצוקת מקום?

המקום לראות ולהיראות

תשכחו משדרות זבולון המר. המקום הכי "אין" בבני ברק זה רחוב רבי עקיבא, ולאורך 900 המטרים שצעדנו במעלה הרחוב עד לרחוב ירושלים, פגשנו את כל המי ומי. "למה כל הנשים בשחור לבן", שאלתי בחור שצעיר שדחף עגלה. "שום סיבה מיוחדת", הוא ענה, "זו כנראה האופנה עכשיו".

רחוב רבי עקיבא. בשבת העיר הופכת למדרחוב אחד גדול

ברחוב רבי עקיבא הקריאות שליוו אותנו באו לא רק מלפנים, מאחור ומהצדדים, אלא גם מלמעלה, מהמרפסות: "כלב!" "הנה כלב!" "יש לו כלב!". שני בחורים בחנו את חברו הטוב ביותר בעניין. "אילו הייתי יודע שנזכה כאן בכזו תשומת לב, הייתי מתלבש יפה", ניסיתי להריץ קטעים.

"אתה?" שרק אחד מהם בבוז והצביע על הכלב, "אתה בכלל לא העניין...".

"כן אה?" השבתי לעלבון בתשובה היחידה שעברה לי בראש. פנינו ימינה (צפונה) אל שדרות ירושלים ואחרי בית ספר משואות (6) שוב ימינה (מזרחה) אל רחוב הרב מיימון. שמאלה (צפונה) אל רחוב הרב במברגר שהופך לגרם מדרגות תלול למדי, ימינה (מזרחה) אל רחוב הלוחמים והגענו אל "גן העצמאות". כן, מסתבר שיש כזה גם בבני ברק.

צדיק אחד בבני ברק

גן העצמאות שוכן על גבעת סוקולוב ואילולא הבתים שמקיפים אותו מצפון, היה נשקף ממנו נוף פנורמי לכל העברים. בכל זאת יש נוף שולט דרומה ומערבה, ובין הבתים גם צפונה אל פתח תקווה, שכונות עבר הירקון של תל-אביב ואפילו אל השומרון. סביב הגן יש כרגע אתר עבודה, ושלט בכניסה מכריז כי "באתר זה תוקם אי"ה בריכת אגירה למים... במטרה לחזק ולשפר את מערכת הספקת המים לעיר לדורות".

בלב הגן ניצבת האנדרטה לחללי מערכות ישראל בני העיר (7). עצרנו ליד האנדרטה למנוחה נוספת, ושם פגשנו את מאיר הקטן, הילד האמיץ ביותר בבני ברק, והיחיד בעיר כולה שביקש והעיז ללטף את חברו הטוב ביותר.

רק ילד אחד הסכים להראות חיבה. חברו הטוב באנדרטה, ומאיר מאחור 

יצאנו מהגן אל רחוב אבטליון, פנינו שמאלה (מזרחה) אל רחוב שמעיה וימינה (שוב מזרחה) אל מדרגות אלחריזי. בסוף המדרגות הכביש מתחדש והרחוב משנה את שמו לחשב סופר. שם, ליד בית מספר 10, איתר חברו הטוב ביותר את החתול היחיד בבני ברק, היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. שמאלה (צפונה) אל רחוב הרב ש"ך וימינה (מזרחה) אל רחוב חיד"א. הרחוב מתעקל והופך למעבר להולכי רגל שיוציא אתכם אל דרך ז'בוטינסקי, סמוך לנקודת ההתחלה.