"למה ההריון שלי כל כך מעניין אתכם?"
למיה קרמר מ"המירוץ למיליון" יש כמה שאלות שהיא פשוט לא מצליחה לענות עליהן: מה לכל הרוחות גרם לה לעזוב את ניו יורק ולחזור לארץ; מה יש לאנשים במדינה הזו עם הריונוֹת ולמה מהרגע שהם רואים בליטה באזור הבטן, הם לא יכולים לעזוב אותך בשקט?
כבר שנים ששואלים אותי מה לכל הרוחות גרם לי להעתיק את החיים שלי מניו יורק לתל אביב. מעולם לא הצלחתי לתת תשובה ברורה, לא לשואל ובעצם גם לא לעצמי, אבל מה שבטוח הוא שאני כאן. מה שעוד בטוח הוא ההבדל הבלתי נתפס בין העולמות האלה בכל מה שקשור לחיי משפחה, הריון ונישואין. עכשיו, כשזכיתי לענות על כל הקטגוריות הנ"ל, אני באמת יכולה להרגיש את ההבדל.
- בקרו בעמוד הריון ולידה
שלנו
יש, התקבלתי למועדון
אני בהריון, זו עובדה. מה שמצחיק הוא שבישראל להיות בהריון זה בעצם להשתייך לסוג של כת סודית, כאילו קיבלתי כרטיס חבר למועדון אקסקלוסיבי בזכות בליטה באזור הבטן.
זה התחיל בחיוכים חסרי בסיס ברחוב, התקדם לטפיחות קטנות על הבטן והיום, רגע לפני הלידה, אין אזרח ישראלי שלא קם כדי לפנות לי מקום ישיבה. אין ספק, אישה ישראלית בהריון היא סוג של אטרקציה. אי אפשר שלא להתייחס אליה.
ובניו יורק? שבוע 34 מקבל משמעות אחרת לגמרי. כמה שבועות עד שבוע האופנה? עוד 34 שבועות בדיוק. צרבות? רק אם לקחת יותר מדי כדורי הרזייה. עד לרגע זה קשה לי להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי ברחובות מנהטן אישה בהריון או עם כרס לצורך העניין.
מדי פעם אפשר להיתקל בעגלה מושלמת ובתוכה תינוק מושלם, לבוש בחליפת שלושה חלקים של מארק ג'ייקוב נעול נעלי פראדה תואמות ולתהות - מאיפה לעזאזל הוא צץ? הנשים ההריוניות הן בחזקת "דני דין" ברחובות ניו יורק.
עכשיו כשאני חושבת על זה, יש סיכוי גדול שמהרגע שהאישה הניו יורקית רואה שני פסים על מקל בדיקת ההריון שלה, היא פשוט לא יוצאת מהבית במשך תשעה חודשים או עד שהיא חוזרת למצב האנורקסי הבסיסי שלה - כי הרי רק כך תוכלי להראות את עצמך שוב ברבים, להשתלב בחברה ולהזמין קפה בסטארבקס.
"נו, מה עם איזה תינוק קטן?"
עברתי לישראל לפני 4 שנים. הספקתי הרבה: למדתי שפה חדשה, הכרתי אנשים חדשים, פיתחתי קריירה, חוויתי קשר זוגי אחד או שניים, מרוץ מוטרף חוצה יבשות, הכרתי את גבר החלומות שלי וכאילו כל זה לא מספיק, התחיל מכבש לחצים מטורף: נו, מתי עוברים לגור ביחד? נו, מתי הוא יציע? נו, מה עם איזה תינוק קטן?
אז כמו ילדה טובה, נכנסתי להריון. וגם התחתנתי, בערך. אבל מכבש הלחצים לא מפסיק לרגע. נו, כבר החלטת על בית חולים? ולמה בעצם לא בן (באמת סליחה, לא התכוונתי). בחרתם שם, בחרתם גן?
נחמד לדעת שכולם כל כך דואגים לגבי הגוף שלי, התינוקת, הבחירות שלי ומצבי הבריאותי, אבל עם כל הכבוד לחום ולדאגה הארצישראלית - אולי די! קחו צעד וחצי אחורה ופשוט תניחו לי לנפשי.
יכול להיות שאלו ההורמונים, אבל באמת שכל מה שאני מבקשת זה לעבור את המשך ההריון הזה בשקט בלי שיציפו בפני חמישים שאלות בכל פעם שאני מוציאה את האף מהבית או עונה לטלפון.
להחביא את הבטן הופך קשה מיום ליום וגם להישאר בבית עד יום הלידה לא מסתמן כפתרון. כנראה שאצטרך להחזיק מעמד עוד קצת ואז, כמה ימים אחרי הלידה, לשקול ביקור בניו יורק.
לפנייה לכתב/ת 
