מיאנמר: לצחצח שיניים לבודהה ולדוג בנהר

בכתבה הקודמת היכרנו מקרוב את שלטון החונטה הצבאית במיאנמר, שמביא לבידודה ממדינות העולם. התוודענו גם להיסטוריה רצופת העוני ואסונות הטבע שפקדו את המדינה. ביקרנו גם בשוודגון המפואר, המהווה מוקד משיכה למאמינים, נזירים ותיירים. כעת, הגיע הזמן להמשיך במסענו.

בלבה של מיאנמר זורם נהר האירוואדי (Irrawaddy) לאורך 2,170 ק"מ ומהווה ציר תחבורה חשוב. לצד הנהר, באזור מדברי למחצה, וכ-500 ק"מ מיאנגון, שוכנים שרידי העיר בגאן (Bagan).

באמצע המאה ה-11 שלט בבורמה המלך אנוורהטה מבגאן. עד לתקופת מלכותו נהג כל מלך לבנות כמה מקדשים מתוך דאגה לעצמו ולגורל עמו בחיים הבאים, אך המלך אנוורהטה הפנה את רוב תקציב המדינה לבניית אלפי סטופות ומקדשים, שנבנו בתוך שנים ספורות במישורים היבשים של בגאן. מישור בגאן מלא במבנים המחודדים; יער של סטופות, אוסף אין סופי של פטריות שכאילו צצו לאחר הגשם, והפכו את המדבר למקום הנפלא ביותר בעולם. מאות שנים לאחר שהגיעה ממלכת בגאן אל קצה נדד המרכז השלטוני אל מנדליי.

מקדשי בגאן שרדו גם את רעידת האדמה (צילומים: דוד מונסונגו)

בעיר הזאת, הממוקמת במרכז מיאנמר ומשמשת כיום מרכז סחר עם סין, ישבו מלכי בורמה עד שנת 1885, אז סופחה בורמה לאימפריה הבריטית. מוקד העלייה לרגל והעשייה הדתית בעיר נמצא במקדש מהאמוני. על פי האמונה הגיע בודהה לביקור במדינת ארקאן. המלך המקומי אהב אותו מאוד, וקיבל (למרות התפיסה המקובלת) את הסכמת בודהה ליצור פסל בדמותו. בודהה בירך את הפסל, שהפך למוקד של הערצה. במאה ה-18, כאשר כבש מלך בורמה את מדינת ארקאן, הועבר הפסל הקדוש, הנחשב בידי המאמינים כבודהה חי, למנדליי.

נשים, שימרו מרחק מבודהה

נשים, שמעמדן מבחינת הטהרה נחשב נמוך יותר במיאנמר, מעריצות את בודהה ממרחק מטרים ספורים, אך הגברים זוכים לשבת למרגלותיו, ולהדביק לברכיו ולמותניו עלי זהב. מדי בוקר בשעה 4:30 מנהלים הנזירים המקומיים טקס של צחצוח שיני פסל הבודהה. עולי רגל מגיעים למקום בעיניים בוהקות וזוכים באותה הזדמנות גם לפתור בעיות בריאות על ידי שפשוף פסלים עתיקים שהועברו מממלכת החמר שבקמבודיה, ועל פי האמונה יש בהם כוחות מרפא.

מאמינים צוברים קארמה טובה על ידי ניקוי הרחבה בשוודגון

אמרפורה, שכנתה של מנדליי, מפורסמת בגשר עץ הטיק הארוך ביותר בעולם שאורכו 1,200 מ', המקשר בין שתי גדותיו של אגם קטן ורדוד. באמרפורה נמצא גם מנזר בודהיסטי שבו כ- 1,300 נזירים. בשעות אחר הצהריים מטיילים רבים מהם לאורך הנהר, וקרני השמש האחרונות מבליטות את גלימותיהם האדומות.

על רמת השאן הגבוהה והקרירה, דרומית-מערבית למנדליי, ברום של 1,350 מ', חיות 32 קבוצות אתניות (מתוך 135 קבוצות אתניות החיות במיאנמר כולה). על הרמה נמצא אגם אינלה.

בני האינת'ה בחרו לגור בבתי כלונסאות ממש על מימיו הרדודים של האגם (כארבעה מ' בעונה היבשה וכשבעה מ' בעונה הגשומה). משמעות שמם של בני האינת'ה הוא "בני האגם". הם הגיעו לאזור ככל הנראה במאה ה-14, בעידודו של נסיך מחוז ניאונגשוו'ה ("עיר מטעי הבננות המוזהבים"), שהיה בעבר מרכז שלטוני וכיום זו עיירה על הדרך הראשית לאגם. הנסיך, שהיה מרוצה מחריצות המהגרים, אישר הקמת ארבעה כפרים, ומכאן אולי מקור שם האגם. "אין" משמעו אגם, "לה" משמעו צעיר, קטן או ארבע. כל אחד מארבעת הכפרים התמחה בתחום ייחודי – ייצור משי, תכשיטים, מטריות נייר או ייצור סיגרים מקומיים המכונים שארוט.

המלונות באגם אינלה בנויים על המים, בעזרת כלונסאות

מדי יום מתנהל שוק מרכזי, הנע בצורה מסודרת מכפר לכפר ומושך אליו את תושבי האזור. הגישה אל האגם מתבצעת דרך נהר רדוד המעוטר בפרחי יקינטון המים, ומאפשר תנועה של סירות מנוע. במקום שבו נשפך הנהר לאגם שטות סירות הדייגים, שהן סירות קאנו שטוחות ועליהן רשת בצורת קונוס, בגובה כשני מ'. רוחב כל סירה הוא כרוחב גזע עץ ממוצע, אך מיציבות הדייג העומד עליה ברור כי הוא "חש בבית". המים הרדודים של האגם וריבוי האצות על קרקעיתו חייבו את דייגי האגם לפתח שיטות ייחודיות של דיג וחתירה.

חתירה עם הרגל, שיווי משקל מופתי

הדייג עומד בסירה, ומאתר בועיות אוויר שמשחררים הדגים. הוא מחדיר באטיות אל בין האצות מוט ארוך שבקצהו חלק מתכתי דמוי קלשון קטן, ומערבל. הדגים, הניזונים מן האצות, מריחים את האצות המרוסקות וממהרים ליהנות מארוחה דשנה. אז מכניס הדייג את רשת הדייגים דמוית הקונוס, ולוכד את הדגים. שיטת הדיג הזאת מחייבת עמידה על הסירה ושיווי משקל מעולה, המתפתח אצלם כנראה כבר מילדות. החתירה בסירות מתבצעת בעזרת רגל ימין. שיטת חתירה ייחודית זו, העושה שימוש בשריר הגדול של הרגל, מאפשרת לדייג לצפות לרחוק, ומקנה לו שתי ידיים פנויות להתעסקות עם הרשת הגדולה.

רק שתי רגליים - ושתיהן מנוצלות היטב

הדיג ועבודות האמנות אינם העיסוק היחיד של בני האגם. חלק מהכפריים מגדלים עגבניות בערוגות ממש על המים. החקלאים מנסרים פיסות קרקע מהגדות, מערבבים אותן בבוץ ואצות מקרקעית האגם ובצמחי יקינטון המים, הרוויים בבועיות אוויר וגורמים להצפה. מדי כמה מטרים תוקעים החקלאים מוט במבוק צר וארוך המשמש כעוגן ומונע את היסחפות הערוגה ללב האגם. הטיפול בערוגות נעשה מתוך סירות הקאנו השטוחות.

נהר עם 1,054 נקודות קדושה

אילו ארגון אונסק"ו היה מתעלם מהפוליטיקה הבין-לאומית (המגנה את שלטון החונטה הצבאית), היה ללא ספק מכריז על המתחם המקודש והמרשים של אין דיין, הסמוך לאגם, כעל אתר מורשת עולמית. לפני שנים אחדות אפשרה ממשלת מיאנמר לערוך ביקורים במקום, שהיה בעבר סגור מטעמי ביטחון. נהר צר יחסית העובר בין שדות חקלאיים מוביל מהאגם לעבר המתחם המקודש. באתר מקבץ של 1,054 סטופות אבן מעוטרות שנבנו במהלך המאה ה-17.

בני האינת'ה מגדלים עגבניות בערוגות צפות

בזמן הבנייה נעשה שימוש בחומרים נחותים מאלו שהיו בשימוש בבגאן, ועם הזמן פגעי הטבע ומלחמת האזרחים שהתנהלה בעבר באזור עשו את שלהם. הביקור במתחם הסטופות מזכיר את החוויה של הביקור במקדשי אנגקור שבקמבודיה. עצי פיקוס נובטים בין האבנים, ושורשיהם מפרידים בקצב מפחיד את הפסלים והעיטורים מאחיזתם. עבודות אמנות שערכן לא יסולא בפז מושלכות בין מבני האתר, שאת שביליו מכסים עשבי בר.

תהליכי ההרס של האתר הייחודי נמשכים מדי יום, בעוד רשות העתיקות של מיאנמר, המעוניינת בשימור העבר, עסוקה במאבקי יוקרה וכוח עם האגודה הבודהיסטית המנהלת את המקום, ומעוניינת לבנות את הסטופות מחדש בצורה מודרנית.

במשך 35 שנות שליטת החונטה הצבאית במיאנמר נסגרה המדינה כמעט לחלוטין למבקרים. הכלכלה המתנהלת בתוכה בצורה מבוקרת מגבילה את יכולתה של מיאנמר להשתלב בתהליכים הגלובליים העוברים על העולם. דווקא סגירותה היחסית, שמביאה למיעוט ביקורי תיירים (רק חצי מיליון בשנה), הותירה את מיאנמר כמקום נדיר וקסום, השומר על תומו וטהרתו; מדינה שלמה כמעט מחוסרת רמזורים ופקקים, כפריים הנוהגים בכרכרות שוורים, חריש באמצעות פרות. מארג חיים מרתק זה משמש רקע נהדר לאתרים הנפלאים שבהם בורכה המדינה.  

אלפי פסלי בודהה משקיפים לפסגת ההר. מקדש בודהי טטאונג

השלווה וההרמוניה של פגודת השוודגון, הסטופות המדבריות של בגאן, החיים המתנהלים בצורה טבעית כל כך על מי אגם אינלה, ובעיקר שלוות הנפש של המקומיים והחיוכים הלבביים הבאים מעומק הלב – הם המדליקים את הניצוץ בעיני המבקרים שם.

ללא הבנת תפקידם של הנזירים לא ניתן לתאר את המארג החברתי במיאנמר. בחודש ספטמבר 2007, למרות הפחד והחשש מהתגובה, צעדו כ-20,000 נזירים ברחובות יאנגון במחאה על קשיי החיים ועל מצבם הכלכלי העגום של תושבי המדינה. הנזירים אינם שייכים למפלגה כלשהי, ובאופן רשמי אינם נוטלים צד במאבק הפוליטי במדינה. צעידתם, אף שהתפרשה כצעד אנטי ממשלתי, נועדה להציג את כאבם של החלשים. הנזירים עוזרים למשפחות נזקקות, ומנהלים בתי ספר ללא תשלום ובתי יתומים, ואף מאפשרים מקום לינה למחוסרי דיור. הם אינם מנותקים מהחברה – הם חלק מכובד, נערץ ובלתי נפרד ממנה.

ילדים בלבוש נזירים

אחד המאפיינים הבולטים של זרם הת'רוואדה (הקיים במיאנמר, בתאילנד, בלאוס, בקמבודיה ובסרי-לנקה) הוא הנזירות הזמנית. על כל גבר במיאנמר לעזוב, לפחות פעמיים בחייו, את החיים הטובים, להשאיר את כל רכושו בבית, ולהצטרף למנזר. תקופת הנזירות הזמנית הראשונה מתרחשת אצל מרביתם עוד בהיותם ילדים. בכל מקום במיאנמר נראים ילדים צעירים בתלבושת נזירים. לאחר טקס מרהיב שבמהלכו מולבשים הילדים בבגדי נסיכים, הם מועברים אל המנזר, שם מגלחים את ראשם, ולראשונה הם עוטים לגופם את בגדי הנזיר.

הילדים הגאים האלה מביאים כבוד רב לבני ביתם. הם מצטרפים למנזר כנזירים "טירונים", חיים במנזר כשבוע עד עשרה ימים, ולאחר מכן חוזרים אל חיק משפחתם. טקס הכניסה למנזר עולה כסף רב, ולכן כאשר משפחה בעלת יכולת מחליטה שהגיע הזמן שבנה יעבור את הטקס, במקרים רבים היא מממנת את הטקס לנערים נוספים, פעולה שנחשבת למביאת מזל וקארמה חיובית.  

נזירים, אבל עדיין ילדים. שיעור במנזר

הבנות נכנסות למנזר בדרך כלל בגיל מבוגר יותר, ורק אם הן מעוניינות בכך. הבנות, כמו הבנים, מגלחות את ראשן, ובשלב זה ההבדל החיצוני היחיד בינן לבין הבנים הוא צבע הגלימה – ורוד או חום לבנות, אדום-בורדו לבנים. אל המנזר מביאים הנזירים החדשים שמונה פריטים שלושה חלקי בד המרכיבים את הגלימה, חגורה לקשירה, קערת נדבות לאיסוף האוכל בשעות הבוקר, סכין גילוח (אם צריך), חוט ומחט ופילטר מים.

נזיר בוגר מתחייב לקיים 227 חוקים בתחומי המנזר. הנזירים הצעירים פטורים מרובם, אך האלמנטים הבסיסיים של החיים במנזר תקפים גם לגביהם: השכמה ב- 4:30 לפנות בוקר, ארוחת בוקר, עיסוק במדיטציה ושינון כתבי קודש, וארוחת צהריים (האחרונה במהלך היום) שמסתיימת עד השעה 12:00.

קערות הנדבה השחורות. דרכם של המאמינים להאכיל את הנזירים

המהלכים והתהליכים הפוליטיים שאמורים לשנות את פניה של מיאנמר ולהעביר את השלטון לידיים דמוקרטיות הם חלום, שבאמצעותו ממשיך העם הבורמזי את חייו. המבוגרים יותר זוכרים את התקופה שקדמה לשלטון החונטה, והם מקווים שלפחות הדור הבא יזכה ליהנות מפירות העושר הטמון במדינה.

שנת 2010 אמורה להביא את השינוי, את הבחירות, ואולי את פתיחתה של מיאנמר לעולם, ואולי, אם הבחירות יתקיימו והעם יגיד את דברו, תחזור מיאנמר להיות בורמה של פעם, המדינה שבה מאחורי החיוך האדיב לא עומד חשש שמא מישהו יראה ויחשוב שאולי טוב לך...

• הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר של הירחון "טבע הדברים "
  

• מתנה לקוראי ynet: גיליון היכרות ללא תשלום למגזין טבע הדברים/ילדי טבע הדברים