לא היינו, כן שתינו

הזהירו אותנו שהם לא פשוטים האנשים שם ב"כנען", אבל החלטנו לנסות:

"שלום, מדברים ממגזין 'בלייזר'. אנחנו כותבים על כל המיקרו־מבשלות בארץ, ורצינו לבוא ולהתרשם מהמבשלה שלכם ומהבירות".

"אנחנו לא כאן עכשיו".

"אה. מתי תהיו?".

"אני לא יודע".

"אני מבין. זה פשוט שאנחנו מעוניינים לעשות כתבה, ורצינו לדעת".

"אוקיי, תודה".

"הלו? הלו?".

האמת היא שאנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות עכשיו. ניסינו להשיג את הבירה בחנויות, אבל לא הצלחנו. יש לנו זיכרון טוב מאחת הבירות של "כנען", רק שמטבע הדברים, הזיכרונות שלנו מבירות קצת מעורפלים. אבל הזיכרון המעורפל שלנו גם מנדב בהססנות ש"כנען" בישלו משום מה - והוציאו לשוק משום עוד מה - בירת קימל. הבעיה היחידה היא שאם אנחנו לא לגמרי טועים, הבירה שאנחנו אהבנו לא היתה הבירה הזאת. אולי נקפוץ לשם לבדוק? אה, הם לא כאן עכשיו.

כמה דברים מייחדים את Laughing Buddha, שבניגוד למבשלת כנען, קשה אפילו להשיג בטלפון. הייחוד הכי חשוב: המבשלה של ולדימיר גרשנוב ודימה גרבק חולקת שם עם זן של גראס. חוץ מזה, קו הבירות שלה משתנה מפעם לפעם, כך שנראה לנו קצת מיותר לספר על אלה שטעמנו מזמן, עוד בימים שהם ענו לטלפון. כן נזכיר אחת: ה־Wildflower Wheat, בירת חיטה מצוינת עם כל הריחות הקלאסיים של בננה וציפורן וטעם של סוכרייה, אבל עדיין חמצמץ ומורכב. אם השאר טוב באותה מידה, אין שום פלא שבודהה צוחק.

זאת מבשלה שפתחה לאחרונה שלישייה (ממש שלישייה: בן, רם ולילך סופר) בהשקעה לא מבוטלת. מכיוון שבשלב הראשוני הם מוכרים את הבירות רק במבשלה, ומכיוון שהם מכרו לוקשים לכתבים שכבר ביקרו אותם והם במקרה חברים שלנו, אנחנו עוד לא קפצנו ל-Butterfly. 

 תלונות יש להעביר לבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות*.

*עדכון: דיברנו עם לילך סופר, ונראה שהחבר'ה ירדו קצת מסיפור היח"צ המקורי: בסוף הברומאסטר שלהם הוא לא אלוהים, המים לא מגיעים מהחידקל והשמרים לא מיובאים מגן עדן. בתמורה, אנחנו נספר שכרגע יש להם שלושה איילים בתפריט: בלונד, בראון וחיטה, כולם בסגנון בלגי. בקרוב אמורה להצטרף גם בירה בתוספת מיץ רימונים עם חמישה אחוזי אלכוהול — חזקה יחסית לבירה עם מיץ — וגם אחת כהה מאוד. ויש להם כושר בישול וביקבוק גבוה, אז אם טעמתם וזה טוב, צריך להיות עוד מזה.

המבשלה של השף ניר דגן הולכת עם הסיסמה "בירה ישראלית חזקה". מעניין אם הוא שקל בהתחלה את "בירה ישראלית חזקה חזקה, אבל לא שמה לב כשכל הצבא המצרי יוצא לשחיית צהריים בתעלה". דגן, בכל מקרה, היה בחו"ל בזמן הכנת הכתבה, אבל הוא שלח לנו במקומו שבע נציגות - ותאמינו או לא, יש לו עוד כמה שנשארו בבית.

בירות גרועות באמת נוטות להיות בלתי נשכחות, ודווקא הטעם של רוב הבירות הטובות מתערבב בראש עם אחרות שדומות להן. ובכן, לא ככה עם הבירות של "גולדה". רובן טובות וכולן ייחודיות וזכירות מאוד, וזה מצוין. נתחיל מהיחידה שאנחנו זוכרים לרעה: כנראה שדגן חייב לתת לשף הפנימי שלו להתפלצן מעת לעת, ובפעם האחרונה שזה קרה יצא לו ה-Jerk Ale. זה אייל שחור משאשו עם תוספת ג'רק - תבלין ג'מייקני שמבוסס על כמה סוגי פלפלים מקומיים, ציפורן, קינמון, שום ומה שבא ליד ביער. בג'מייקה, עם עוף, זה הולך מצוין. בארץ, עם בירה, זה לא הולך בכלל. מצטערים שף, מישהו היה צריך להגיד לך.

כשדגן הולך לכיוונים קצת יותר שגרתיים הוא פוגע בול, ושאר הבירות שטעמנו משובחות. 

 הבלגית הבהירה נעימה, האייל החום מעניין (וזה לא פשוט בשביל אייל חום), והאייל החום האימפריאלי (בעברית: חזק באלכוהול) הוא מעניין וחזק באלכוהול. לאלון הענברי, שמיושן עם עץ אלון, יש טעם שנרכש תוך חמישה שלוקים, ואז השילוב הזה של בירה וברבן הופך לכמעט מתבקש. זאת לא בירה לכל אחד, אבל היא שווה ניסיון. ה-IPA מצידו מריר ומבושם כמו שכתוב בספר, או לפחות באינטרנט. וההברקה הגדולה היא ה-Imperial Indian Pale Ale: אייל בהיר וכשותי מאוד, עם כל הטעם שאפשר לאסוף בדרך מאנגליה להודו, אבל הפעם עם 8.1 אחוזי אלכוהול. זאת בירה אדירה, אחת הטובות ששתינו במסע הזה. אם אתם אנשים מתפללים, תתפללו שאפשר להשיג אותה באיזה בר הקרוב לביתכם. וגם שאשתו של רם גלבוע תיכנע לרעיון של עוד בחורה במיטה.

לא הגענו למבשלת גמלייה לא כי התעצלנו, אלא כי היא רחוקה ולא היה לנו כוח לנסוע לשם. מה גם שציון סוויסה, אחד מבעלי "המאהל המדברי" ואחד שנראה כמו אחד מהבעלים של מאהל מדברי, לא מוכר כרגע את הבירות שלו מחוץ לבית ההארחה שלו. טוב, אנחנו מגזימים, מחוץ לאוהל ההארחה שלו. אבל ערן ששון, השותף של סוויסה, מוסר שבקרוב תוכלו למצוא אותן בעולם האמיתי - כנראה תחת השם "מבשלת הערבה". בינתיים, אם אתם ליד עין יהב ורוצים להתרענן על בירה, זה נראה כמו מקום טוב. זאת אומרת, חוץ מזה שהוא ליד עין יהב.

כן, כנראה שזאת מבשלה מתוסכלת מינית. אין שום הסבר אחר לשמות שקיבלו הבירות של "אסיף": "אדמונית מסקרנת", "שחרחורת מפתיעה", "ברונטית לוהטת" ו"בלונדה פרועה". הברומאסטר והבעלים הוא שמעון אושר, ולפי מה שאנחנו מצליחים להבין, הוא אוהב את כל הבחורות. עכשיו חסרה לו רק בירת סופר-דריי בשם "אסייתית חלקה".

לאסיף לא הגענו מטעמי שמעון בחו"ל, אבל טעמנו שתיים מהבירות: את הברונטית הלוהטת (והיא באמת לוהטת, עם 9.5 אחוזי אלכוהול) ואת האדמונית המסקרנת (שאם אתם סקרנים, היא יופי של בירה). האמת, לברונטית התחברנו פחות - זה אייל בלגי כהה, טעים אבל קצת מתחכם, או לפחות לא מספיק סגור על עצמו לטעמנו - אבל האדמונית היא בירה מצוינת לערב חמים שנמשך אל תוך לילה שמח ובוקר שמתחיל בצהריים. זה אייל ענברי עם חמישה וקצת אחוזי אלכוהול, אבל הפעם עם טוויסט קל בצורת תוספת מדודה של דבש לא מציק. זה משהו שונה מספיק בשביל לעניין, אבל גם רגיל מספיק שיהיה אפשר לשתות ממנו המון, ממש עד הרגע שאתם קולטים ששתיתם המון. אז עוד לא החלטנו אם השמות מעצבנים אותנו או לא, אבל הבירות שוות. סליחה, טובות. סליחה, שוות.

בנובמבר, בתום עבודת הכנה של שנה, תיפתח מבשלת Pavo (טווס בלטינית). ליאור בלמס, שהתחנך ברזי הבירה בגרמניה והתנסה שם בעבודה, הוא הברומאסטר. נחי ברגידה הוא הבעלים, ועידן גולקו מנכ"ל ושותף. המיקום הנבחר הוא מבנה משופץ על גבעת זמארין רוויית הנוף, שם מסיימים בימים אלה את הקמת המבשלה ומרכז המבקרים הכולל בר טעימות. בהמשך ייפתח גם ביר־גארדן.

הציוד של Pavo מגיע מסלובקיה, יחד עם יועצים שהרכיבו ובדקו אותו. וסלובקיה, שהיתה בעבר החצי השני של צ'כו, ידועה בפיזלנרים שלה. בשלב הזה עוד לא נחשפו שש הבירות שבהיצע הראשוני של המבשלה, אבל כן הודלף שיהיו גם לאגרים, אז סביר להניח שלפחות אחד מהם יהיה פילזנר כהלכתו. את בירת הדגל - לכו תדעו מאיזה סוג - בלמס תכנן וניסה בליווי צמוד של המעבדות של אחד מהמוסדות שבהם למד: מכון רומאיס הגרמני, אחד המובילים במדינה ובעולם בכל הקשור לבירה. בקיצור, יש כאן הבטחה גדולה. אם היא מתקיימת נדע בנובמבר במבשלה עצמה, ובסביבות דצמבר־ינואר ברחבי הארץ.

(צילום: Index Open)