תראה לי את התלוש שלך ואראה לך את שלי

הייתי כלכלן והיום אני קופירייטר. יש לי קורות חיים בעובי של ספר טלפונים. התגלגלתי בין עבודות שונות, פגשתי טיפוסים משונים וצברתי סיפורים משעשעים. אני אחלוק אותם כאן עמכם, עם קורטוב של הגזמה, כדי שתעלו חיוך על פניכם. אם זו לא הייתה הקריירה שלי, גם אני הייתי צוחק.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

אנחנו יושבים במטבחון לארוחת צהרים. אורח הכבוד הוא מנכ"לנו מר סוקולוב בכבודו ובעצמו. כסועד הבכיר בחבורה מתכבד סוקולוב לבחור ראשון את חלק העיתון עימו יבלה את ארוחת הצהריים. הוא בוחר בספורט כמובן ולאחר כמה דפדופים ובליסות הוא מתחיל לקטר על קבוצת הכדורגל האהודה עליו.

"איך משגעים את הילד הזה! וכולה בגלל איזה מאה אלף דולר עלובים, יאללה תנו לו כבר את הכסף! אני ממש לא מבין אותם, אנחנו רוצים שחקן עם מוטיבציה או שחקן ממורמר?!". אנחנו מביטים בו בפליאה "סוקולוב? זה לא מזכיר לך משהו?" אני שואל. אבל הוא לא נזכר בשום דבר.

"איך אפשר להשוות?!"

"סתם חשבתי שאם לא שווה לשגע שחקן כדורגל בשביל איזה מאה אלף דולר עלובים... אז גם לא שווה לשגע עובדים שמבקשים העלאה בסכומים הרבה יותר נמוכים...", רמזתי. סוקולוב מבטל את ההשוואה בהינף יד.

"זה לא אותו דבר", הוא אומר, "הם שחקני כדורגל, הם צריכים מוטיבציה מיוחדת, הם צריכים לשחק בראש נקי בלי לחשוב על הכסף כל הזמן וחוץ מזה - כולם קוראים בעיתון כמה הם מרוויחים. תחשוב, איך שחקן יכול לתת את הנשמה שלו כשהוא קורא בעיתון שחבר שלו שרץ לידו מרוויח מאה אלף דולר יותר?!". "איי רסט מיי קייס!" הוא קובע כמו עורך דין בבית משפט שזה עתה שלף טיעון מנצח, מקפל את העיתון, ויוצא מהמטבח.

"אולי זו הבעיה שלנו, שאנחנו לא יודעים כמה החברים שלנו מרוויחים?" אני מעלה שאלה לאוויר. "תאמין לי אתה לא רוצה שזה יקרה", אומר לי בני, "איך מישהו ייתן לך העלאה כשהוא יודע שמחר כולם ידעו מזה?!". "נראה לי שבמקרה של הכדורגלנים פרסום השכר רק גורם לסכומים לעלות כלפי מעלה", אני עונה לו. "ועוד לא הגענו לשכר של שחקני קולנוע ובכירים שונים שמרגע שחייבו אותם לפרסם את השכר שהם מקבלים, יש הרבה רעש אבל השכר שלהם רק עולה." מחזק ערן ידידי את דבריי.

המהפכה נכשלה

נראה לי שיש הסכמה במטבחון. כל הסודיות סביב משכורות העובדים זו בעצם קונספירציה של ההנהלה (כל הנהלה) שלא מעוניינת שתתפתח תחרות על השכר שתדחוף את הסכומים כלפי מעלה.

"נו, אז כמה אתם מרוויחים?, אני שואל את בני וערן. "תראה לי את שלך ואני אראה לך את שלי", עונה לי ערן. "אני מראה אחרון" אומר בני. שקט. אני מציע לערוך הגרלה. הם מסרבים. ערן מציע שכל אחד ירשום את השכר שלו על פתק. אנחנו מהססים מעט ואז בני אומר: "עזבו, זה לא מקובל וזה גם רק יחזק את תחושות הנחיתות שלנו."

אנחנו עוזבים וחוזרים לחורים שלנו כשבדרך אנחנו חולפים על פני סוקולוב שלא מודע למהפכה שזה עתה ניצל ממנה.

ניתן לפנות לכותב, רועי פרידלר, בדוא"ל: roynirit@bezeqint.net