חוק הדיינות

לאחרונה הופיעו בבית הכנסת שלנו שני יהודים חביבים בקוד לבוש והתנהגות ברסלבי. נראה היה שהם חזרו זה עתה מאומן ועדיין שרויים בשמחה גדולה, אותה ביקשו להפיץ גם לאחרים. מעזרת הנשים המוגבהת לא ניתן היה לפספס שהם מרגישים את עצמם מאוד בבית, מטיילים לאורכו של בית הכנסת ומתפללים בנפנופי ידיים מוגברים. הגבאים הטובים של בית הכנסת כיבדו את האורחים בכיבודים שונים: עיליה לתורה ופתיחה של ארון הקודש. אלא מה? באופן תמוה ביותר נעלמו שניהם ברגע שהחזן התחיל לומר את התפילה לשלום המדינה, וגם בתפילה לשלום חיילי צה"ל ולחזרת השבויים הם לא היו בנראה. עם תחילת טקס הכנסת ספר התורה שניהם הופיעו, לבשו את טליתותיהם וחזרו למקומם.

אנשים טובים עצרו אותי מלפנות אליהם בסוף התפילה לבירור העניין; האחד - מן הטעם שאני עשויה לפגוע בהם, והשני בשם הפלורליזם - זכותך להתפלל למען המדינה וזכותם לא להתפלל למען המדינה. חזרתי הביתה מהורהרת.

דייני ישראל נשבעים למדינת ישראל, אך בניגוד לשופטים לא לחוקיה - ולא בכדי.

להצהיר אמונים למדינת ישראל עם התוספת של "יהודית ודמוקרטית" או "ברוח מגילת העצמאות". ואולי הגיע באמת הזמן שנפנים שדייני ישראל היושבים בסמכות שיפוטית וחותמים על נייר של מדינת ישראל אינם חשים נאמנות למדינת ישראל.

והרי לא נביך את עצמינו בשאלה כמה מן הדיינים אומרים הלל עם או בלי ברכה ביום העצמאות. התשובה לכך ברורה. ולא נביך את עצמינו בשאלה כמה מן הדיינים מחזיקים בערכים של חירות צדק ושוויון הנזכרים במגילת העצמאות. התשובה לכך ברורה.

הבה ונתמקד בשאלה פשוטה: כמה מן הדיינים מקבלים את בית המשפט האזרחי של מדינת ישראל כסמכות שיפוטית שההחלטות שלה אינן בחזקת "גזל"? אולי תשובה חיובית לשאלה פשוטה זו צריכה להיות תנאי לקבלת אדם כמועמד לדיינות. או אז אנו עשויים למצוא שאלה מסוג חדש בספרות השו"תים: האם מותר למועמד לדיינות לשקר ולומר לוועדה למינוי דיינים שהוא מקבל את סמכותם של בתי המשפט בישראל ואינו סבור שפסקי הדין שלהם הם בחזקת גזל - על מנת להתמנות למשרת דיין.

רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים"