לא צריך "לפשר" בין תורה ואבולוציה

כל סטודנט שלמד קורס בשיטות מחקר יודע שאחד ההבדלים המרכזיים בין השיטה המדעית לבין שיטות אחרות ללמידה על העולם מצוי בעקרון הטלת הספק. המדען לעולם - ובכל שלב בחקירה המדעית - יטיל ספק. החל בהעמדת ניצני התיאוריה המתפתחת וההשערה הנגזרת ממנה, עבור במתודה ושיטות המדידה, וכלה במסקנות החקירה. לעולם עומדים הנתונים לביקורת ונתונים לדיון פתוח.

בעקבות פיטוריו של ד"ר גבי אביטל, שפקפק בתורת האבולוציה, ממשרד החינוך החל להתעורר דיון מעניין (קצת ישן אמנם, אבל מעניין) על היחס שבין דת ומדע. למרבה ההפתעה, מיהרו מספר כותבים מהזרם הדתי-לאומי, כאילו בתזמון מכוון, להגן על תיאוריית האבולוציה - הלא היא הדת המושפלת התורנית.

בעיניי, עוד קודם לטענות עצמן, זה בדיוק היפוכו של הנושא החשוב כאן - האם אנו מבקשים לעודד את תלמידנו וילדנו לחשיבה עצמאית, אמיצה ומקורית, או

דווקא להקפיד היטב על גבולות הגזרה של הדעות הלגיטימיות המסומנות מראש? האם מי שזקוקה כעת להגנה היא תיאוריית האבולוציה או החינוך לחשיבה מדעית חופשית? הפרדוקס הוא שהטוענים להגנת האבולוציה הם המבקשים לצייר את דמותה של היהדות כמי שנותנת מקום של כבוד למדע, מקום של ידיד ולא של אויב. לדעתי, בכך מושג ההיפך הגמור.

נדמה לי שהכבוד העליון שניתן לתת למדע, הוא בדיוק כמו זה שנותנים לאדם שמולנו, לילד ולתלמיד - ההבנה שיש לו אוטונומיה, עצמאות, ואופן התפתחות פנימי שאינו תלוי ב"קובעי המדיניות" שמחוץ לו. הסיוע הגדול ביותר שאנשים רגילים כמונו יכולים להעניק למדע הוא העידוד לעמדות שאינן עמדות הרוב. שהרי מאז ומעולם התגליות החשובות ביותר בתחומים רבים הגיעו דווקא בשעה שנפרצו הגבולות ומתחם הרעיונות המורשה התכופף בענווה בפני פורצי הדרך. כך גם האבולוציה, שהיא תיאוריה מעניינת (אך רחוקה מלהיות ודאית ונטולת קשיים) ושולטת היום בכיפה, נדמה שזוכה לאיזו הילת בלעדיות לא מוצדקת ובכך חוסמת אפשרויות להתפתחות נורמלית וטבעית של תיאוריות משלימות או מתחרות.

היו אתגרים גדולים מהאבולוציה

אולם מלבד הכבוד למדע, נדמה לי שלא פחות חשוב לתת כבוד לדיון הפנימי בעמדת היהדות. בסוגיות שבין דת ומדע יש טווח נרחב מאוד של עמדות - החל מעמדות המבקשות לצייר את תיאורי התורה כתואמים להפליא את טענות המדע העדכני ביותר, כמו בספר "בראשית ברא" של הפרופסור נתן אביעזר, ועד להשקפה הגורסת שלעולם לא נוכל להשוות בין שום אמירה מדעית לאמירה תורנית, כפי שהיטיב פרופ' ליבוביץ' לבטאה בקיצוניות, כדרכו.

בין שני הקצוות הללו מצויים הוגים רבים. אחד מהם הוא הרב קוק, שמבקש לענות על הסתירה - לכאורה בכמה מישורים: בניסיון התאמת התיאוריות, בהעמדת מגמה רוחנית לעולם הנובעת מתוך התיאוריה, ובחידוד תפקידה המרכזי (אך לא בהכרח היחיד!) של התורה כמי שבאה ללמדנו אורחות חיים ומוסר ולא מדע. עמדה נוספת שייכת לאדמו"ר האחרון מחב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, שטען לנחיתות המדע ביחס לתיאורי התורה - הן בשם עיקרון אי הודאות של הייזנברג בפיזיקה הקוונטית, והן מתוך תפיסה המדגישה את הבעייתיות והמוגבלות של הסקה על מה שנעשה לפני מיליארדי שנים מתוך תצפיות שנעשות בהווה. ישנן כמובן גם גישות נוספות.

מכל מקום, גם האמירה כאילו תיאורי ספר בראשית ותיאוריית האבולוציה הולמות זו את זו עד כדי שלילת השאלה בכלל, נראות לי כאמירה פשטנית מדי, גם אם נאמרה ממי שגדולים ממני בתורה ובמדע.

נראה שבורא העולם עמד בכמה אתגרים משמעותיים יותר מאשר התעמתות עם התיאוריות של דארווין, כך שאין צורך להגן עליו באובססיה מהן. נתכבד וניתן לדיון להתנהל בחופשיות, והוא כבר יסתדר, האמינו לי.