כשאוסלו מתנפץ באקדמיה

את עין הסערה מהווה מחקר מטעם "המכון לאסטרטגיה ציונית", שממצאיו גורסים כי קיימת הטייה בולטת במחלקות לסוציולוגיה בכל האוניברסיטאות הגדולות בארץ, לטובת עמדות פוסט-ציוניות.

הטייה זו, לפי הממצאים, משתקפת הן בהרכב סגל ההוראה, הן בחומר הלימודי והן בפעילות מכוני המחקר.

כצפוי, פרסום תוצאות המחקר הולידו קריאות-שבר בקרב המבוקרים בו, שניסו לכפור באמינות המחקר ובתוקף ממצאיו, לבטל את מעמד מחבריו ולהתריע על הסכנות שבעצם פרסומו עבור החופש האקדמי והדמוקרטיה בישראל.

ביטוי מובהק לתחושות אלה נכתב לפני ימים ספורים במאמרו של פרופ' אורן יפתחאל שהתפרסם באתר זה. יפתחאל היה אחד מאנשי האקדמיה שהמחקר הסב אליהם תשומת לב מיוחדת בממצאיו.

אין בכוונתי להתעמת עם דבריו של פרופ' יפתחאל שגינה את המחקר, את מחבריו ואת המתודולוגיה שהנחתה אותם בחיבורו.
 

עם זאת, אין כל קושי להוכיח את אשר פרופ' יפתחאל ביקש להכחיש: את קיומה של ההטייה הברורה והבוטה בייצוג הדעות באקדמיה הישראלי, לפחות בתחום מדעי החברה והרוח.

לכל מי שמבקש לבדוק את האיזון הפוליטי (או את היעדרו) בזירה האוניברסיטאית, עומד מבחן פשוט ואמין ביותר.

זהו מבחן שניתן לכנותו "מבחן אוסלו". יתרונו בכך שהוא קל לביצוע, אינו זקוק למתודולוגיה מורכבת, ממצאיו בהירים וחד-משמעיים - וניתנים להבנה בקלות.

ב"מבחן אוסלו", מה שנבדק אינו קיום הדומיננטיות של קבוצה מסויימת בקרב האקדמיה הישראלית, אלא דווקא אי-קיומה המוחלט של קבוצה אחרת.

אם פרופ' יפתחאל הלין על שהמחקר של "המכון לאסטרטגיה ציונית" התעלם מן ה"מציאות המתרקמת מסביבנו", הרי שתהליך אוסלו היווה נקודת מוצא מצויינת בבואנו לבחון את אותה מציאות: הרי ההסכמים שהוליד אוסלו היוו יותר מאשר נקודת-מפנה במציאות הישראלית. הם היוו נקודת שבר.

ללא קשר לזיקה פוליטית כזו או אחרת, בהסכמי אוסלו התהפכו היוצרות באופן דרמטי: הנעלה הפך לנלעג, הנשגב לנתעב, הטמא לטהור והמאוס למפתה.

אל מול התהליך ההרסני הזה נערכו תומכים מזה ומתנגדים מזה כשעל כל מחנה נמנה בקירוב חצי מהציבור. התומכים למיניהם הבטיחו - בדרגות שונות של התלהבות - הטבות כשלום, שלווה ושפע בלבו של "מזרח תיכון חדש".

המתנגדים, לעומתם, הזהירו מפני סכנות והתריעו על הרג והרס עתידיים. הם הפצירו: "אל תתנו להם רובים".

המציאות שנרקמה מאז היא תעתיק כמעט-מדוייק של אזהרות המתנגדים ותשליל כמעט-מדוייק של הבטחות התומכים; אדרבא, אין כמעט סכנה אחת ממנה הזהירו המתנגדים שלא התממשה לבסוף.

מנגד, אין הבטחה של מחנה התומכים שאכן התממשה, למעט, אולי, השפע הכלכלי, שאותו כפי שהסבירו לנו בכובד-ראש, לא ניתן היה להשיג ללא השכנת שלום עם השכנים. זוהי אם כך המציאות האמיתית שנרקמה סביבנו.

השלב השני ב"מבחן אוסלו" הוא איתור החסר, ממנו, טוען פרופ' יפתחאל, ניתן ללמוד רבות על הנמצא.

שתי חלופות, תשובה עגומה אחת

אם נסקור את הרכבי הסגל באותם מגזרים אקדמיים, בהם היו אמורים להימצא תחומי-ההתמחות הרלוונטיים להערכה ולשיפוט של תהליך אוסלו - כלומר, במחלקות למדע המדינה, בחוגים ליחסים בינלאומיים ובמכונים למחקרים אסטרטגיים בתוך/ליד האוניברסיטאות - ניווכח בעובדה מדהימה.

למרות שבחלקים נרחבים בציבור היו רבים שהסתייגו מהסכמי אוסלו, והביעו דאגה לגבי הכיוון שאליו הם מובילים, לא כך באקדמיה.

בקרב הסגל הבכיר במחלקות, בחוגים ובמכונים הרלוונטיים לא היה ייצוג כמעט, או בכלל, של מי שכפרו בתבונת התהליך והשכילו לנבא את תוצאותיו רוויות-הדם והדמעות.

יותר מזה: קשה עד בלתי אפשרי להצביע על איש בקרב בעלי "הקביעות", ובטח לא בקרב אלה שטרם זכו במעמד המיוחל, שעמד נחרץ ועיקש מול מקהלת הקונצנזוס של עמיתיו ופירט את כשליו המבניים של התהליך, בהדגישו את הסכנות הטמונות בו תוך מתן פומבי להתנגדות מקצועית מנומקת ליישומו.

אין זה דבר קל ערך. כללות הכל, נדירים הם המקרים בהם כל הנחות-היסוד של מהלך מדיני רב-משמעות, בעל השלכות אסטרטגיות מכריעות וארוכות-טווח, התגלו כמופרכות ובלתי-שקולות בזמן כה קצר ובעוצמה כה גדולה, כפי שהתברר במקרה זה.

ברחבי הממסד האקדמי כמעט ולא נשמעו קולותיהן של דמויות בעלות משקל שהעלו הרהורי כפירה לגבי כישלונו הצפוי. עובדה זו מעידה על אחת משתי חלופות אומללות:

או ששתיקת המומחים נבעה מהטייה פוליטית, שבגינה גזרו על עצמם דממה מקצועית כדי לא להכשיל מהלך שתאם את השקפתם המדינית, על-אף שזיהו והבינו את הפגמים המהותיים והמסוכנים הכרוכים בו;

או ששתיקתם לא נבעה מהטייה פוליטית: היא העידה על כך שהם כשלו בתפקידם, ולא הבינו את הפגמים המהותיים והמסוכנים שרבים אחרים הצליחו לזהות.

המסקנה הנובעת ברורה וחד משמעית. אנשי האקדמיה הישראלית לוקים בחוסר-יושר מקצועי או בחוסר כושר-מקצועי. שום פלפולים מלומדים לא יטשטשו את האמת העגומה הזו.

היעדרה המוחלט של דמות כלשהי בין כותלי מוסדות ההשכלה הגבוהה, שסבורה כי יש לערוך חשבון נפש אודות אותו כישלון מקצועי אדיר, מדאיגה אף יותר.

מרטין שרמן, בעל תואר דוקטור במדעי המדינה