מטהרן ללבנון: תייר חומייניסטי

נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, מבקר בימים אלה בפרויקט המוצלח היחיד של המהפכה החומייניסטית מחוץ לתחומי איראן: לבנון.

איראן כבר ניסתה להשתלט בעבר על מקומות אחרים. בשנות ה-80 התחוללו מהומות בשטחי הנפט במזרח סעודיה, אזור שרוב תושביו שיעים, והיו גם פיגועים שביצעו שיעים בבחריין ובכוויית בעידודה של טהרן.

בניגוד לניסיונות האלה, בלבנון ניכר שהמאמץ החומייניסטי עלה יפה. ביקורו של אחמדיניג'אד שם הוא אינו ביקור חולין של מנהיג מדינה ידידותית, אלא בואו של שליט המגיע לבחון את הטריטוריה עליה הוא עומד להשתלט.

אחמדיניג'אד מגיע ללבנון כשבידו פנקס צ'קים פתוח, אך בקרב הפרשנים הישראלים היו כאלה שניסו להתנחם. הם טענו כי אין לישראל מה לחשוש - נשיא איראן אינו יכול לסייע לביירות מבחינה כלכלית, שהרי מצבה הפיננסי של טהרן הוא בכי רע.

עם זאת, אין טעם לשפוט את איראן במדדים מערביים: הרפובליקה האיסלאמית אינה דוגמה למדינה דמוקרטית והשלטון בה אינו שואב את הלגיטימיות שלו מתוך רווחתם של אזרחיה.

כשרותו של שלטון האייתוללות באיראן נובעת ראשית כל מהדת, וכל האמצעים כשרים כדי לקדם את דרכם המקודשת. לכן, השיקול הזה עומד מעל כל פרמטר כלכלי או הגיוני (בעיניים מערביות).

ובינתיים, בירושלים - יושבים בבונקר, מחכים לתום הסערה ושותקים, ממתינים שאחמדיניג'אד ישוב לארצו ולחזרת השקט לאזור הצפון. אך אסור להתעלם ממה שמתרחש בלבנון, מכיוון שמה שמתרחש שם משפיע על ישראל כעת וישפיע עליה גם בעתיד.

למי שסבור כי ביקורו של אחמדינג'אד בלבנון הוא מעניינן של טהרן וביירות בלבד, נזכיר כי בשנת 2000 נסוגה ישראל באופן חד-צדדי מדרום לבנון כגנב בלילה. בימים ההם היה מי שזילזל בסכנה מצפון, ואמר כי חיזבאללה הוא ארגון של 400 לוחמים בלבד.

בימי הנסיגה, לפני 10 שנים, היה אף מי שזילזל כל-כך בכוחו של חיזבאללה עד שאמר כי הוא "אינו פוחד מכך שהם יצעדו לירושלים" (שלום לך, יוסי ביילין).

לתוך הוואקום שהותרנו עם בריחתנו מלבנון צעד חיזבאללה כמנצח, ובסיוע כלכלי מאיראן הפך הארגון לכוח הגדול בלבנון. כעת, אפשר רק לקוות כי שר הביטחון, אהוד ברק, אבי "ההצלחה" ההיא, למד את השיעור.

נאמר זאת בבירור: העימות הבא הוא רק עניין של זמן. חיזבאללה לא זקוק לחוות שבעא כעילה, וגם סמיר קונטאר אינו תירוץ הכרחי. ישראל, לדידו, היא אויב חשוב מאין כמוהו שמעניק לו לגיטימציה גם בסביבתם של בני העדה הסונית, המתנגדים לפלג השיעי, ובזכות המאבק בישראל מקבל הארגון הכשר לעשות כל העולה על רוחו בלבנון מאז שנת 2000.

מכיוון שארגז הכלים של ישראל במאבקה מול חיזבאללה מוגבל, עלינו לצאת במסע דיפלומטי כדי לבסס קואליציה בינלאומית רחבה נגד השתלטות הארגון על לבנון.

יש לזכור עם זאת כי סיכוייו של מהלך מדיני כזה אינם גבוהים, וכי העולם לא ימהר לפעול עבורנו. מי שסבור שכן - שוגה באשליות, שהרי באותה מידה שהחרם הבינלאומי על ממשלת חמאס בעזה נשבר אחרי כמה חודשים, כך, מן הסתם, יהיה גם במקרה זה.

צעדים מדיניים דרמטיים יותר, כמו הסדרי שלום עם סוריה ואף עם הפלסטינים, עשויים לבודד את חיזבאללה וליטול מהלגיטימציה של מאבקו. יש לשקול מהלכים אלה לגופם, ולא דווקא מהפריזמה הלבנונית.

עם כל התסכול שבדבר, נגזר עלינו להיערך ולחכות, גם מבחינה צבאית, ליום פקודה. אם נירדם בשמירה כפי שעשינו בערב מלחמת לבנון השנייה, בקרוב מאוד ישרור שלטון שיעי ממש מעבר לגבול, שלטון שמפקדיו הם אחמדיניג'אד וחבר מרעיו.

מאבקו של אחמדינג'אד בישראל באמצעות חיזבאללה אינה אלא צעד נוסף בדרך להגשמת חזונו של חומייני: הנהגת העולם האיסלאמי. דריסת הרגל האיראנית בלבנון היא רק אמצעי בדרך להגשמתו.

אלי אבידר, יו"ר הפורום למזרח תיכון חכם ואיש משרד החוץ בדימוס