איך מתאבלים על תינוק שלא הכרת?
20 דקות הוא היה בעולם, בקושי נשם, עד שהרופאים קבעו את מותו. 9 חודשים היא שמרה עליו ברחמה, עד שהתעוררה מניתוח, לבשורה הקשה מכל וביקשה לראות אותו, לחבק, להיפרד. מיכל פרץ לא מוצאת מילים לנחם את חברתה
"נו, יש תזוזה?"
רק שבועיים קודם שלחתי לה עוד הודעת טקסט שגרתית: "נו, יש תזוזה? מתי כבר ניפגש בבית חולים?" לא תיארתי לעצמי ששבועיים אחר כך, אסע לשם בחיפזון ובמקום חליפה לתינוק הרך, אחפש מתנה ליולדת, ששום דבר כבר לא יוכל לנחם אותה.
אבא, אמא, שני ילדים. הריון שלישי, כולם נרגשים, מצפים. הבדיקות הרבות, הבטן שהולכת ומתעגלת, הבעיטות, החיים שבפנים. אומרים שאישה בהריון זה הדבר הכי זוהר שיש ואת קורנת, מחכה, מתרגשת, מפנטזת על הרגע שאחרי, סקרנית לפגוש אותו, לראות למי הוא דומה, מתפללת שהכל יעבור בשלום, שתהיה לידה קלה, בעיתה ובזמנה.
את מסלקת ממוחך כל מחשבה רעה, מיותרת, של הלא נודע. הבדיקות תקינות. העובר מתפתח לשביעות רצונו של הרופא. שבוע רודף שבוע, מספר החודשים נערם אט אט ואת חולמת עליו, מחכה לרגע הפגישה שלכם, מתפללת שאחיו בן הארבע לא יקנא בו יותר מדי. יהיה טוב, בע"ה. מה כבר יכול לקרות עכשיו, אחרי שעברת הריון תקין?
הרע קיים בסיפורים, בעיתונים, בסטטיסטיקות, אצל השכנה של הגיסה של אחותה של החברה. לא אצלך. מה פתאום? שבוע ארבעים. את מתחילה להרגיש צירים, סופרת מרווחים, מרגישה תנועות. אחרי 24 שעות של צירים, את נוסעת בהתרגשות, וגם בעייפות רבה, לבית החולים.
לא מסוגלת להתמודד עם הבשורה
את מודיעה בקבלה שייתכן ויש ירידה בתנועות, במערבולת הצירים הארוכים ומבקשת בדיקה, התייחסות. המיילדות טרודות בקבלת יולדות אחרות, מתרוצצות ממיטה למיטה ולא מתייחסות לתלונתך על הפחתה בתנועות.
עד שאחת מהן מתפנה סוף סוף לבקשתך, היא מגלה עובר במצוקה. זמן יקר מפז שהלך לאיבוד ואת מובהלת לניתוח חירום, את מתפללת שהכל ייגמר בשלום, שהעובר יוולד ותיפתר המצוקה שלו. את נרדמת על שולחן הניתוחים. התינוק נולד חי. גוסס. מבצעים בו החייאה במשך עשרים דקות ונקבעת שעת הפטירה.
השפעת ההרדמה פגה ואת מתעוררת מהניתוח ומבקשת לראות את התינוק, לרגע לא חולמת על אפשרות אחרת. כבר עברת ניתוח חירום אחד עם הבכור ובכל זאת, הכל הסתדר אז. האחות אומרת לך שתיכף ייכנס הרופא לדבר איתך.
הוא בפגיה, מונשם? את מנסה לדלות קצה של חוט. הרופא לא נכנס והאחות יוצאת מהדלת בפנים חתומות. הבעל נכנס פנימה ועיניו האדומות מספרות את הנורא מכל וברגע שהמילים יוצאות מפיו, את פותחת את פיך ונותנת צרחה והצרחה יוצאת ממעמקי בטנך השסועה ומרעידה את קירות המחלקה.
את מבקשת משהו חזק להרגעה, להרדמה. את רוצה להירדם, מהר, לא לשמוע, לא לדעת. לא מסוגלת להתמודד עם הבשורה.
הילדים במסגרות, מעדכנים את הגננות והן את הפסיכולוגית של הגן, שמדריכה אותן איך מספרים לילדים בני שש וארבע, שהאח שציפו לו במשך תקופה כה ארוכה בהתרגשות רבה, מת.
"תשכחי מזה"
"אנשים לא יודעים כיצד להגיב, להתנהג, מה לומר ויותר חשוב, מה לא לומר", חברתי פורטת בפני את כל המשפטים שכבר שמעה למכביר מאז המקרה: "תשכחי מזה, תתחילי דף חדש, שימי את זה מאחורייך", "ככה הקב"ה רצה. כנראה הייתם צריכים לעבור את זה", "זו נשמה שהייתה צריכה לעבור תיקון ואתם זכיתם כאנשים גדולים לעזור לה לעשות את התיקון". אלו משפטים שאפשר לדון בהם בשיעור אמונה, לא להשמיעם בפני יולדת שעולמה חרב עליה רק לפני כמה ימים. אולי בעוד כמה שנים, אולי אז ואולי אף פעם.
"אנשים לא מסוגלים להכיל את גודל הכאב הזה. איך אפשר בעצם להתאבל על תינוק שלא הספקת להכיר, על נשמה גדולה שירדה לאוויר העולם ומיד עלתה בסערה השמיימה, ולא נשאר לך ולו זיכרון קטן להתרפק עליו?
"הם מתחמקים, עוברים את הכביש למדרכה ממול, בורחים, נמנעים מלפגוש אותי, מלהתעמת עם גודל הכאב הניבט מעיניי ואני מבינה לליבם ואין בליבי טענות. ויש שההיפך, חברות שרוצות לתמוך בי ולנסות לעודד ולהוציא אותי מהדיכאון, כמעט בכל מחיר. היו כמה שברגע ששמעו, חשבו שעשו מעשה חסד, עזבו הכל ומבלי לשאול אם זה שייך, באו לבקר אותי. ולי, שעוד לא עיכלתי את גודל האובדן, טרם ראיתי אותו, וכולי דואבת מכאבים של ניתוח החירום, לי זה צרם מאוד.
"הרי לא מנחמים אבל שמתו מוטל לפניו. זה היה מבחינתי בלתי נסבל. לא רוצה שיבואו שכנות וחברות מרוחקות לצפות בי כמה שעות אחרי האסון, אלא רק החברות הטובות, המעגל הקרוב ביותר וגם אלו, רצוי שיבררו קודם אם זה נוח".
"ואיך אני חוזרת לגינה?", היא שואלת ואני לא עונה. "הרי כל השכנות והחברות כבר חיכו שאלד, רק על זה דיברנו בחודשיים האחרונים. והעגלה... העגלה החדשה שרכשנו. אני יודעת, עדיף לא לקנות כלום לפני הלידה, אבל כל כך רציתי שהכל יהיה מסודר כמו שצריך, כמו הבגדים שעדיין מקופלים בתוך השידה, מחכים שאחליט מה יעלה בגורלם".
"כמעט ונגעתי בחלום, על אמא בחופשת לידה, המבלה עם תינוקה הרך, המכודרר, בגינת השעשועים. השמש שולחת אל שניהם קרניים מלטפות של בין ערביים והם עסוקים בעולמם הקט, התינוק מגרגר בהנאה ושותה מאימו בצמא מילים רכות ומנגינות נעימות לאוזנו, שאינו מבין עדיין את משמעותן".
"והבעל", היא נאנחת, "גם לו קשה, גם לו זו התמודדות". היא מספרת לי כמה הוא התרגש כשהחברים לעבודה ניגשו אליו, יחד עם המנהל וכולם הביעו את השתתפותם בכאב, תוך הצעת עזרה ותמיכה. כולם מתייחסים רק לאמא, שבאמת עיקר ההתמודדות הנפשית והפיזית נוחתת עליה, אבל אסור לשכוח את האבא. גם הוא חיכה לתינוק, גם הוא עבר איתי את כל הבדיקות והוא צריך לתפקד במלוא כוחו עכשיו, בעזרה עם הילדים, בטיפול בבית ובי".
"אני רוצה לשקוע"
"אף אחד לא מבין אותי. כולם דואגים לי וחושבים שאני על סף אובדן שפיות ואני מנסה להסביר להם שאני עוברת תהליך של אבל, אני מתמודדת, אני בוכה על התינוק שלי, שחיכיתי וציפיתי לו תשעה חודשים, לתינוק שגדל ובעט והכאיב וצמח. זה הילד שלי וזכותי המלאה לעשות פסק זמן בחיים ולשקוע באבל. רק כך אוכל להתרומם ולהמשיך הלאה ביום מן הימים, אבל עכשיו, תנו לי לבכות ולשקוע. אני רוצה לשקוע! אני רוצה לטפל בעצמי, לדבר על זה עם איש מקצוע, לקחת אחריות, לא להדחיק, לא לשים מסכה על הפנים למען החברה שלא מסוגלת להכיל את השכול שלי.
"נפרדנו ממנו יחד, בעלי ואני. זה היה חשוב לשנינו מאוד, זה היה קשה ולמרות הקושי העצום, אני שמחה שעשינו זאת. פרידה זו השלמה. זה הילד שלי ואני לא שוכחת אותו. העובדת הסוציאלית בבית החולים המליצה לנו לראות אותו ובו בזמן ביררה אם נפשית אנו שלמים עם זה. פינו לנו חדר מיוחד והביאו לתוכו אותנו ואת התינוק. והוא היה יפה", היא עוצרת לרגע את שטף דיבורה. "הוא היה יפה כמו מלאך. החזקתי אותו, קירבתי אותו אלי. בעלי צילם את פניו הזכות במצלמה ואני חיבקתי אותו ונפרדתי ממנו לשלום".
"אבל את יודעת", היא מישירה אלי מבט מדמם. "אני שמחה שעלינו לחלקת הקבר, שנפרדנו. עכשיו יש קבר לעלות אליו ובע"ה, הילד הבא שייוולד לנו, לא יהיה תחליף לאחיו המת. לא יהיה במקום. הוא יגדל בפני עצמו, הוא יהיה הילד הרביעי שלנו והשמחה שנחווה תהיה עצומה מתמיד, כי החיים אחרי מוות, מקבלים משמעות עמוקה הרבה יותר".
אחרי שאני נפרדת ממנה, רגליי נושאות אותי לכיוון החניה, שעוברת במקרה דרך גן שעשועים קטן ומוצל. ושם בגינה השקטה, אני מספיקה לקלוט בזווית עיני אמא ותינוק קטן בעגלה. היא מזמזמת לו נעימה שקטה והוא מביט בה, מהופנט, זורח ובועט ברגליו השמנמנות בשמחה. שניהם עסוקים בעולמם הקט ואני רק מתפללת שגם חברתי תזכה במהרה לגעת בחלום.
- מיכל פרץ, תושבת הישוב שבות רחל, אמא לחמישה ילדים, עוסקת בתיאטרון וכתיבה.
לפנייה לכתב/ת 
