האיש שאין לו מחליף

הנסיבות וההחלטות שקיבלו ממשלות ישראל בשנים האחרונות יצרו מצב לא בריא, בלשון המעטה, בצמרת הביטחונית-מודיעינית של מדינת ישראל. בתוך חצי שנה אמורים להתחלף כל מנהלי-העל ומקבלי ההחלטות האחראים על קביעת המדיניות והפעילות המבצעית בארגונים החשובים ביותר לביטחון הלאומי. אנשים מנוסים שכל אחד מהם וכולם ביחד רשמו לזכותם הצלחות מוכחות בתחומם יפנו את מקומם לקברניטי עשייה חדשים. אלה, מוכשרים ככל שהם, יזדקקו לזמן כדי ללמוד את הארגון שיעמדו בראשו ואת שיטות עבודתו ולהכיר את אנשיו ואת יכולותיהם גם בדרגי השטח. מי שזוכר את התוצאות ההרסניות שהיו בתקופת מלחמת לבנון השנייה לשילוב בין ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל חדשים ולא מנוסים לא יתקשה להבין עד כמה המצב שיווצר בתקופה הקרובה הוא בעייתי.

עוד כחודש יסיים ראש אמ"ן הנוכחי, אלוף עמוס ידלין, את שירותו בצה"ל. מי שאחראי להערכת המצב הלאומית יעביר את התפקיד לאלוף אביב כוכבי. חודש אחר כך, בדצמבר 2010 אמור ראש המוסד, מאיר דגן, המוביל את העשייה בנושא האיום האיראני, לסיים את תפקידו. בינתיים לא נקבע לו מחליף. כעבור חדשיים נוספים, בפברואר 2011 יחליף אלוף יואב גלנט את רב-אלוף גבי אשכנזי בלשכת הרמטכ"ל, וקצת לפני כן יחליף אלוף יאיר נווה את אלוף בני גנץ כסגן הרמטכ"ל; חודשיים וחצי אחר כך,

במאי 2011, אמור סבב החילופים להגיע לקיצו כשראש השב"כ, יובל דיסקין, יסיים את תפקידו. גם לו טרם מונה מחליף.

כל זאת ב-2011, שנה שבה אמורות להתקבל החלטות חשובות בנושא האיראני, שיתנהל בה מו"מ על הסדר קבע עם הפלסטינים כשהחזית הצפונית מאיימת להתלקח מכל ניצוץ מצוי וכשעזה עדיין מהווה רקטה מתקתקת. לא לחינם הגדיר שר הביטחון ברק את 2011 כ"שנה של הכרעות". תחזית זו אולי תתבדה בסופו של דבר, אבל הפוטנציאל הנפיץ קיים.

ברק מודע היטב למצב הרגיש שעתיד להיווצר בצמרת הביטחונית, אך למרות זאת, ולמרות הזעזועים והאווירה העכורה שנוצרה בצה"ל, ששיאה היה פרשת "מסמך גלנט", שר הביטחון לא היסס הרבה לפני שהחליט, וקיבל את אישורו של רה"מ נתניהו, לבצע לאלתר את סבב המינויים בצה"ל. אפשר להתרשם כי להחלטה זו, היו, לצד מניעים אישיים (הרצון להראות לאשכנזי ולצבא מיהו בעל הבית), גם מניעים ענייניים. ברק חש כי כל עוד הוא עומד בראש מערכת הביטחון הוא יוכל לחפות באמצעות ניסיונו ושיקול דעתו על תקופת הלימוד וההסתגלות לתפקידיהם החדשים של בכירי המטכ"ל. הוא גם סומך על ההיכרות עם צה"ל והניסיון הרב שצברו גלנט, יאיר נווה, כוכבי, ואלופי הפיקודים בתפקידיהם הקודמים. מה שמבטיח כניסה חלקה ומהירה יחסית שלהם לתפקיד.

מצב דומה קיים בשב"כ. בצמרת הנוכחית של הארגון יש לפחות שלושה מועמדים "טבעיים" וטובים שיובל דיסקין מוכן ורוצה להמליץ עליהם כמי שיכולים בכל רגע להיכנס לנעליו (הגדולות, צריך לומר). סביר להניח שלהמלצתו יהיה משקל רב בעיני נתניהו והיא עשויה להיות מקובלת גם על דעתו של ברק. אם השיקול יהיה ענייני ותפקודי, ואם הרגיעה היחסית בתחום הטרור בשטחים תימשך, כל שנתניהו וברק יצטרכו לעשות הוא לבחור בעוד כחצי שנה באחד מהשלושה שדיסקין ממליץ עליהם. זאת, תוך בחינת התאמתו של המועמד לנסיבות שבהן יצטרך לפעול השב"כ החל במאי 2011 בהקשר להתפתחויות בתהליך המדיני ולמצב בעזה.

"רשימה קצרה" של מועמדים לראשות המוסד

לא כך במה שנוגע למוסד. מאיר דגן, בשמונה שנות כהונתו, לא הצליח, ואולי גם לא ממש התאמץ, להכשיר לעצמו יורש "טבעי". ככל הידוע, אין כרגע במוסד אדם שדגן מוכן לסמוך עליו בלב שלם ולהמליץ עליו לקברניטים הפוליטיים. גם לנתניהו, שהארגון לביון ולתפקידים מיוחדים בתחום אחריותו, וגם לשר הביטחון ברק אין מועמד או שניים מקובלים ומוסכמים מבין אנשי הארגון שצריך רק לבחור מביניהם. אין טעם לחזור ולסקור את ההדחה וטריקות הדלת מאחורי הקלעים שהיו במוסד בשנים האחרונות ואשר גרמו למצב הנוכחי. התוצאה היא שכיום רק שנים, שכבר פרשו מהארגון, נמנים על "הרשימה הקצרה" של מועמדים להחליף את דגן: ת', שעזב מפני שלא הובטח לו כי יחליף את דגן בבוא השעה וחגי הדס, נציג רה"מ למאמצי שחרור גלעד שליט.

"הרשימה המצומצמת" כוללת גם שני מועמדים שאינם אנשי מוסד בעבר או בהווה: ראש אמ"ן הפורש, האלוף עמוס ידלין וראש השב"כ הנוכחי יובל דיסקין.

עד לאחרונה, וכנראה שגם כעת, ידלין הוא המועמד המועדף בעיני שר הביטחון ברק, מפני שיש לו הכרות עמוקה וארוכת שנים עם המוסד ועם שיטות עבודתו מחוץ לגבולות מדינת ישראל. ומה שלא פחות חשוב, כראש אמ"ן היו ידלין ואנשיו הצרכנים והמעריכים העיקריים של המידע שאסף המוסד. בשל כך, ידלין מודע היטב, אולי יותר מכל אחד אחר למגבלות ולסיכונים - וגם להזדמנויות - המאפיינים את עבודת המוסד. כל אלה מבטיחים, לפחות תיאורטית, שאם ידלין יחליף את דגן הוא לא יזדקק לתקופת לימוד והסתגלות ארוכה לפני שיקפוץ למים העמוקים של הפעילות לסיכול תוכנית הגרעין והחתרנות האירניים. המגרעת העיקרית של ידלין היא השחיקה האנושית שנאלץ לעבור בתפקיד התובעני של ראש אמ"ן. עם זאת, יש סיבות טובות להניח שלמרות זאת, ידלין ישמח לקבל עליו את התפקיד, אם יוצע לו להתמנות לראש המוסד.

בסביבתו של נתניהו, לעומת זאת, שוקלים ברצינות גם את מועמדותו של ראש השב"כ. מלבד הניסיון הכללי רב השנים שיש לו בתחום עבודת המודיעין, דיסקין גם מכיר היטב ומבפנים את עבודת המוסד. במיוחד בתחום הסיכול המבצעי. הוא רכש ידע וניסיון בתחום זה כאשר, לפני שהתמנה להיות ראש השב"כ, הושאל למוסד, לבקשת דגן, כדי לייעץ ולתכנן בתחומים מבצעיים רגישים. תוצאות עבודתו באותה תקופה נותנות רישומיהן גם היום בפעילות המוסד. החיסרון במועמדות שלו היא חוסר ניסיונו היחסי בהפעלת סוכנים ופעילות ב"ארצות מוצא" (למשל באירופה), בפעילות הסבוכה ברכישת מודיעין על ארצות יעד רחוקות, כמו איראן, וכן הניסיון וההכרות המצומצמים יחסית שלו במגעים המורכבים ובשיתוף הפעולה עם קהיליית המודיעין האמריקנית וקהיליות מודיעין אחרות.

ראש הממשלה שוקל: דגן עד הקיץ?

שיקולים אלה, ובעיקר ההכרה בחשיבותם הקריטית של המוסד ומשקלו הסגולי האישי של ראש המוסד ערב הצורך המסתמן לקבל בשנה הקרובה החלטות בהקשר האיראני ולהשפיע על האמריקנים בכיוון הרצוי לישראל, גורמים להיסוסים והתלבטויות רבים אצל נתניהו וברק. לא רק אצלם, אלא גם אצל שרים אחדים החברים בשביעייה ובראשם השר לענייני מודיעין דן מרידור. כתוצאה מהיסוסים והתלבטויות אלה בוחן עכשיו ראש הממשלה את האפשרות לדחות את הקץ. כלומר להאריך את כהונתו של ראש המוסד עד לקיץ הקרוב.

באמצעות צעד זה מקווה ראש הממשלה, כנראה בעצה אחת עם ברק, להשיג שני יעדים: למנוע מצב שבו כל "הקודקודים" במערכת הביטחון וקהיליית המודיעין מתחלפים ועוברים את פרק הלימוד וההסתגלות לתפקידיהם בעת ובעונה אחת ובתוך פרק זמן קצר. היעד האחר הוא להחזיק בתפקיד את דגן המנוסה והמשופשף גם במגעים עם האמריקנים עד לשלב, כנראה בקיץ הבא, שבו יצטרכו להתקבל בירושלים ובוושינגטון החלטות הנוגעות לתכנית הגרעין האיראנית. בתקופה זו יתברר איזה אפקט יש לסנקציות על איראן ואז יתנהלו גם התייעצויות קריטיות בציר ירושלים-וושינגטון-אירופה מה צריך ורצוי לעשות בהמשך.

אם הדבר היה תלוי רק בראש הממשלה סביר להניח שהארכת כהונתו של ראש המוסד בעשרה חדשים נוספים הייתה כבר מונחת לאישור על שולחן הממשלה. סביר גם להניח שדגן לא יסרב אם הדבר יוצע לו. אבל נתניהו חושש ובצדק מהתנגדות בממשלה ובקבינט לצעד מרחיק לכת וחסר תקדים שכזה.

ביוני 2009, כשהממשלה האריכה לבקשתו של נתניהו את כהונתו של מאיר דגן בעוד שנה וחצי, התנגדו כמה מהשרים להחלטה בטענה כי דגן מיצה כבר את יכולותיו וכי הארכת כהונתו מנוונת את המוסד ומחבלת ביכולתו לפתח יוזמות חדשות ולפעול על פיהן. אחרי שהתקבלה ההחלטה ב-2009 בניגוד לדעתו יצא שר האוצר, יובל שטייניץ, בהכרזה נחרצת שכהונת ראש המוסד לא תוארך פעם נוספת. לפיכך החליט נתניהו הפעם לבדוק את הזירה הפוליטית והציבורית לפני שהוא מביא לממשלה הצעה להארכה נוספת של כהונת דגן. הפרסום היום בעיתון "הארץ" כי "מתגבשת הסכמה" להארכת כהונתו של דגן הוא בלון הניסוי. התגובה על הפרסום עשויה לקבוע בימים הקרובים אם דגן יפרוש בעוד כוחדשיים או ימשיך עד לקיץ הבא עלינו - הבה נקווה - לטובה.