היינו באליפות ישראל בפוקר
ועכשיו יש לנו כמה תובנות על טורנירים מרובי שולחנות
אני אתחיל מהסוף, כי אמא שלי תקרא את זה ואני לא רוצה להחזיק אותה במתח: סיימתי במקום ה־43 מתוך 405, שני מקומות בתוך הכסף. בעגה של טורנירי פוקר נקרא הדירוג שלי Mincash; על הנייר זה אומר שיש רק 42 שחקני פוקר טובים ממני בישראל. תכלס זה לא אומר כלום, למעט העובדה שזכיתי ב־150 דולר שלא היו לי קודם, ושהשקעתי בתבונה בתשלום קנס חניה מצופה ריבית מ־2009. שישי, קיבינימט, זה לא "ימי חול".
מכל מקום, חייבים להחמיא לחברת IPC על ארגון הטורניר (ראו את המסגרות, כולל זאת שאין בה מחמאות). אמנם אנחנו עוד לא ברמה של הסבבים העולמיים הגדולים והמוכרים, אבל עושה רושם שיש כאן מגמת שיפור. המארגנים הם אנשים רציניים והגונים, ואני ישן בשקט בידיעה שעתיד הפוקר הישראלי נתון בידיהם. צריך להבין שטורנירי פוקר מתקיימים בישראל מדי ערב, בין אם על 15 שקל או 500 שקל. אבל MTT, כלומר טורניר מרובה שולחנות - ועוד בסדר גודל של מאות משתתפים - הוא אירוע גדול מכדי לקיים אותו בצורה מחתרתית בגבולות ארצנו. הוא מחייב מציאת אלטרנטיבה חו"לית, וספינות המהמרים התגלו כפיתרון סביר לעת עתה. כלומר עד שהמשחק יזכה למעמד חוקי, מיד לאחר שיפרוץ השלום.
בתמונה: המחצלת של עופר מקסימוב (צילומים: רועי טל)
משלח יד
בין 405 השחקנים שהשתתפו בטורניר השט - Israeli Poker Champion-Ship זה שמו הרשמי והכלל לא מתחכם - היתה דיכוטומיה ברורה של שחקנים מול מהמרים, או אנשים חושבים לעומת שחקני רולטה, או מקצוענים מול חובבנים. הבנתם את הנקודה. את שלושת הימים בספינה ביליתי בסביבת חבר'ה נחמדים מהצד של השחקנים - כאלה שלולא הפוקר, כפכפיהם לא היו דורכים על סיפונה של ספינת הימורים. חבורת אנשים אנליטיים וחדי מחשבה בעלי אינטליגנציה גבוהה.
קצת פחות מ־20 איש מייצגים קהילה גדולה של שחקני פוקר ישראלים שחיים את המשחק בפן הכי מקצועי שלו. מיעוטם עזבו עבודה ועברו להתפרנס מפוקר באינטרנט במשרה מלאה, רובם משחקים בשגרה על אלפי שקלים בערב כמה פעמים בשבוע, ומה שמשותף לכולם הוא שהם לומדים ומשתפרים בהתמדה, דנים בקבוצות דיון ברשת על ידיים ששיחקו ועל מצבים תיאורטיים, מנתחים כל מהלך, ובעיקר מבינים שבשביל לפצח את המשחק הנהדר הזה צריך להעמיק בו ללא הרף. בקיצור, חפרנים. ואחרי שזה נאמר, איך לעזאזל אני אמור להסביר שרק שניים מהם הגיעו לכסף?
"ואני יודע גם לטפוח על הראש בזמן שאני מלטף בסיבובים את הבטן"
ובכן, הטיעונים הקלאסיים של המקצוענים בסיטואציה כזאת יהיו "אי אפשר לשחק נגד מהמרים", "קשה לבלף חובבנים", "זה בינגו, זה לא פוקר" וכך הלאה. זה נשמע קצת כמו תירוצי הרצפה העקומה, אבל לא ממש. ראשית בגלל שהרצפה באמת היתה עקומה. בעיקר בדרך הלוך. שנית, כי כל מי שהגיע
לרמה מסוימת בפוקר מכיר את החוויה של לנסות לבלף חובבן מוחלט שמחזיק J-3 ולא מוכן לשחרר אותם בשום תנאי. בסוף הוא פוגע ב־3 בריבר ולוקח לך את הצ'יפים, ולאף אחד לא אכפת שהיה לך A-K וקלף לפלאש ולסטרייט, ושידעת שאין לו כלום כל הדרך, ושאתה גבר נאה ואדם מרתק. זה לא נעים, ובטורניר זה יכול להיות הרסני. אי אפשר להיכנס מחדש (אין ReBuy), הבליינדים עולים, הכל חד־פעמי, וייתכן שהצ'יפים לא יחזרו אליך לעולם.
בשורה התחתונה, כעבור יום אחד של טורניר נשארו מעט מאוד מקצוענים והרבה מאוד גמבלרים; במדגם של טורניר אחד מרכיב המזל משמעותי, וכשהמזל משחק, זה בא על חשבון הכישרון והניסיון. או משהו.
באופן כללי, חייו של שחקן MTT אינם קלים. הנה נתון מפתיע: בקרב שחקני הטורנירים הכי רווחיים באינטרנט (רווחיים זה לפחות שש ספרות. הספרות הן בדולרים) עומד מדד ה־ITM - In The Money - על כ־15%. רוצה לומר, מגיע שחקן מקצוען לטורניר פוקר רנדומלי, 85% שהוא לא יגיע לכסף. זה נתון די מבאס לכל מי שחשקה נפשו לחיות מטורנירי פוקר. היתרון של MTT הוא כמובן בסכומי הזכייה המפלצתיים שמצטברים למקומות הגבוהים.
בין המוצאים את הקופרייטר יוגרל לום
באחד הפוסטים הנפלאים שנכתבו לאחרונה בפורום הפוקר המפורסם twoplustwo מתאר קורט דיסאסה שלושה ימים בחייו. דיסאסה, שחקן פוקר חובב אך עתיר ניסיון, מספר במגילה ארוכה ומפורטת איך הצליח להגיע לשולחן הגמר של אחד מאירועי WSOP בלאס וגאס. הגולשים הרבים שחיפשו בין אלפי המילים של דיסאסה את הטיפים והעצות שישפרו את ביצועי הטורנירים שלהם נשארו עם עצה אחת בלבד שהוא מנדב שוב ושוב: תזרקו את הקלפים שלכם.
במילים פשוטות? תהיה טייט, תהיה ניט, שחק כמו נקבה עם חיתול (אני נשבע שזה ביטוי ששמעתי במשחק לפני שבוע, ואני לא לוקח עליו אחריות). העיקר להימנע מלשים את עצמך במצבים גבוליים, בעייתיים, כאלה שיכולים בסבירות גבוהה להזיק לערמת הצ'יפים שלך. זה יעלה לך בתדמית וייאלץ אותך לוותר על המון ידיים שאולי היית יכול לנצח איתן, אבל בטווח הרחוק תרוויח יותר ותפסיד פחות. ובפוקר, כשאתה אומר "בטווח הרחוק" זה כאילו אמרת "נגעתי באדום"; הדיון ננעל באחת.
"אני אומר בואו נזמין כמה ראשונות ככה, למרכז השולחן"
העצה הגורפת והכאילו־טריוויאלית של דיסאסה, לזרוק את הקלפים, היא הטובה ביותר שאפשר לתת לשחקן מתחיל. פשוט לשחק פחות ידיים. ויש גם לזה מדד מקובל: הוא נקרא VPIP, נמדד באחוזים, ומייצג את הידיים שבהן הכנסת כסף לקופה כשאתה לא בעמדות הבליינדים. אצל שחקנים מנוסים יהיה לרוב VPIP נמוך מ־20%; לשחקנים טייטים במיוחד יהיה VPIP חד־ספרתי; אצל חובבנים הוא לפעמים מרקיע שחקים לעבר ה־40%־50%.
שחקן שמשלם לפני הפלופ בתדירות גבוהה מדי יתויג מיד כ"מהמר". לרוב בצדק, ובטווח הרחוק - סטופ כדור הארץ! - הוא ימצא את עצמו ביותר ספוטים בעייתיים ששחקן "חושב" לא ייקלע אליהם. בטח לא בשלבים מוקדמים של הטורניר.
"מה קרה לך, למדתי קסטנייטות בגיל חמש"
מוטב מאוחר
עוד אלמנט שמבדיל בין החושבים למהמרים הוא משחק עמדה (Position). החשיבות של הפוזישן כל כך גבוהה ומורכבת, ששחקנים טובים נותנים לה יותר משקל מאשר לקלפים שבידיים שלהם. לדוגמה, שחקן טוב יכול לזרוק A-T סוטד מעמדה מוקדמת, ושלוש ידיים אחר כך לעשות רייז עם 9־8 אוף־סוטד
מעמדה מאוחרת. לעומתו, שחקן חלש יתעקש לשחק את ה־A-Ts מכל עמדה שהיא - אבל יזרוק o9־8 כשהוא נתקל ברייז שהיה לפניו, לא משנה מאיזו עמדה. כמות האינפורמציה שאתה מקבל והיכולת לקבוע את הקצב ולהוביל יד כשאתה בפוזישן מול שחקן או שניים היא אדירה, ובהתאם לזה חוסר השליטה שלך כשאתה לא בפוזישן.
דוגמה מצוינת לזה היא אחת הידיים המפורסמות בהיסטוריה של הפוקר המצולם, שבה מנצח גאס האנסן את דניאל נגראנו בעזרת רביעיית 5 מול פול האוס 6־6־6־5־5. בשניות הראשונות של הסרטון נראה אנטוניו "הקוסם" אספנדיארי כשהוא אוחז ב־A-Q, יד שיכולה להיות שווה הרבה מול הריינג' הרחב של שני הכוכבים. האנסן (רייז) ונגראנו (רירייז) מביעים עניין רב בקופה לפני הפלופ, ואספנדיארי אומר: "בלי פוזישן מול גאס ודניאל נגראנו...", וזורק את היד.
אספנדיארי ידע שלשני היריבים שלו טווח רחב מאוד של ידיים, ושהיד שלו יכולה בקלות להיות עדיפה משל שניהם, אבל זה לא מה שהטריד אותו: הטריד אותו ללכת שלושה "רחובות" נוספים בלי פוזישן מול שני שחקנים אגרסיביים. ייתכן שמעמדה אחרת היד היתה משוחקת אחרת. זה לא היה משנה הרבה לאספנדיארי, אבל אולי היה יכול לחסוך לנגראנו כמעט 300 אלף דולר.
בסופו של דבר, היכולת לשרוד עד השלבים המאוחרים ב־MTT מורכבת משלל תכונות ויכולות, ניסיון ומזל, וכישרון בלתי נרכש לנצח הטלות מטבע באופן עקבי. לעולם לא תוכל "לקפל את עצמך לכסף" טורניר שלם, ולא תוכל להימנע מלשחק ידיים בלי פוזישן אחת לכמה זמן. אבל VPIP מבוקר ומשחק פוזישן הם בהחלט שני יסודות שיכולים להפוך גמבלר לשחקן פוקר. לפחות עד הפלופ.
לפנייה לכתב/ת 
