תסתכלו עליהם, לא תראו אותנו

אחת לכמה חודשים יוצאת סדרה עם טאלנט חרוש עד כדי פאסה, שעל ראשו הפתיעה לצמוח כיפה חיננית. סיפור הרקע משתנה - הוא הומו, רוצה לרקוד, מתאהב בחילונית, או כולם ביחד. הפעם מדובר ב"חיים אחרים" בבימויו של אריק רוטשטיין. במרכז הסיפור יקיר (עוז זהבי), תלמיד ישיבת הסדר שנפצע בפיגוע ותוך כדי השיקום נקלע לתרפיה בתנועה ומגלה את אהבתו למחול. כל זה מתרחש על רקע חָברה לחוצת חתונה (יובל שרף), רב ישיבה שמנסה להחזיר אותו אל דפי הגמרא ומשפחה דתית-לאומית דוסית טיפוסית.

חוק לא כתוב אומר שלעולם יהיו השחקן הראשי וסגניו בסדרות אלה חילונים, שכן כך בונים קאסט לסדרה על דתיים: קודם כל צריך חתיך. אז לוקחים עוז זהבי אחד, או הנרי דוד אחד, והוא כמובן בור ועם הארץ בכל מה שנוגע ליהדות. אז שותלים אותו ליומיים בישיבה ומסדרים לו חברותא עם תלמיד שנתקע לו העוף בזקן. מלמדים אותו כמה ברכות, סה טו. אליו מצרפים שחקנית מניסן נתיב עם פנים תמימות (הרי אין בנות דתיות רעות), ובתפקיד הרב עם הזקן המודבק – צחי גראד, או יורם חטב, ואם שניהם לא זמינים אז יש את זוהר שטראוס שתמיד מסכים.

למרבה האירוניה, גם ב"חיים אחרים" בחרו לעסוק במגזר הדתי שלא מעודד ומטפח אמנים, כשהם עצמם לא ראו לנכון לשלב אף שחקן דתי על הסט. האם אין שחקנים דתיים המתאימים למשבצות האלו?

דתיים עושים בעיות

דווקא בתקופה שבה יותר ויותר צעירים דתיים יוצאים נגד הקונצנזוס הסקטוריאלי ופונים ללימודי אמנות במסגרות "מגוירות" כמו תיאטראות "אספקלריא" ו"תאיר", נסגרים בפניהם השערים והם לא מוצאים את דרכם אל עבר

המסך הקטן. יש שיגידו שהבעיה נעוצה במסגרות הללו, שלוקות בחובבניות הדתית הטיפוסית, ועדיין, אם נחפש היטב נמצא לפחות שחקן מחונן אחד או שניים הראויים לצ'אנס בתעשייה.

הבעיה, אם כן, נעוצה במעטפת. הפלטפורמה הברנז'אית של סדרות מעין אלו, הכוללת סצינת יחסי ציבור ובאז רכילותי סביב הרכב הקאסט היא לא ממש מסגרת פרנדלית לשחקנים דתיים. אלו לא יתפסו בפפראצי של שבת בבוקר בחוף הילטון, לא יורידו חולצה בשביל שער ב"פנאי פלוס", והכי גרוע - הם יעשו בעיות כשיגיעו לקטע עם המזמוזים.

אך האם זה הכרחי? הרי אין אמת של ממש בטענה כי סדרה או סרט העוסקים בזוגיות חייבים לכלול לפחות סצינת מזמוזים אחת. פיטום הצופה בתוספות אירוטיות הוא הכרח מדומה, ולראיה, סרטה של קרן ידעיה "כלת הים" שעסק ברומן בין יהודיה לערבי, והיה נטול כל סצינות מהסוג הזה. זה לא הפריע לו להגיע לפסטיבל קאן.

אם נזקק את התירוצים בדבר הדתיים הטרחנים, נגיע בסופו של דבר למלהקת חסרת אומץ ותסריטאי אחד עצל המעדיף לרכז את מאמציו בהבטחת אחוזי הרייטינג ולא בתהליך בניית דמויות משכנע, כזה שייתר את הצורך בסצינות "מפצות" ויכשיר את הקרקע לסגל שחקנים הטרו-סקטוריאלי.

כמה טוב שאני חילוני

היוצרים בוחרים לא לעבוד קשה, וכמו ההומוגניות האנושית על הסט, כך גם הטיפול בתכנים. ב"חיים אחרים" אנו נתקלים שוב באותה דיכוטומיה פשטנית של דמויות קיצון - או אחד שבועט במסגרת, או אחד שקנאי לה. יש כאן חזרה אחורה לעומת "סרוגים", שם השכילו להציב זרקור על צעירי המגזר כשהם מתמודדים עם חיי היום-יום ,תוך התעלמות מכוונת מהנרטיב הנדוש של קונפליקט הרה גורל עם העולם שבחוץ.

"חיים אחרים" חוברת לקודמותיה - מרחק נגיעה ולתפוס את השמיים. המשותף לכל אלו הוא שהיוצרים חילונים ומתבוננים מן החוץ על האחר, חובש הכיפה והשביס. שוב אותו שימוש בסקס אפיל מזויף מהזן של הדתי הכלוא והמתייסר, אשר בוא תבוא נפילתו - ואיתה גם סצנת המזמוז המתבקשת. יצר המציצנות של הצופה החילוני

יבוא על סיפוקו, והוא ינשום לרווחה ויודה על גורלו הטוב נוכח חיי הדתי מלאי הקונפליקטים.

הרי הרבה יותר קשה להצליח לתפוס את אותן דמויות ביניים המנסות למצוא איזון בין תשוקותיהם לבין המגבלות שמציבה להם הדת - הומואים דתיים שלא חוזרים בשאלה, זוגות מעורבים שחיים יחד, רווקים בביצה הירושלמית. אלו דברים המצריכים תחקיר עמוק יותר, היכרות מבפנים. שלא לומר יוצרים דתיים.

האם יבוא היום שבו המהפכה שהייתה בעולם החדשות, שם כבר משתלבים בטבעיות אושיות תקשורת דתיות כחנוך דאום, עמית סגל, סיוון רהב מאיר ושרה בק, תתרחש גם בעולם הבידור? נכון לעכשיו מעדיפים בתעשייה להתעסק יותר בדתיים, פחות איתם.