הנשמה שלך
הוא לא היה אמן גדול, אז איך אפשר להסביר את התופעה האדירה של מורשת ניגוני קרליבך? אבי רט על המהפכן שגילה והצית מחדש את הנשמה היהודית
היית ילד קטן, בערך בגיל שמונה כאשר ראיתי בפעם הראשונה את הרב שלמה קרליבך.
היה זה בסביבות שנת 67, כאשר קרליבך הופיע בבית העם ברחובות. הזיכרונות מהגיל הזה אינם תמיד בהירים וברורים, אך את ההופעה הזו לא אוכל לשכוח. הוריי קנו אז כרטיסים לאירוע הזה בבית העם, ואני כילד קטן ודאי שלא הבנתי מה קורה סביבי לאן לוקחים אותי ומי זה בעצם קרליבך.
ובעולם, מניינים שהפכו זה מכבר לשם דבר, מניינים שאלפים ורבבות פקודים אותם, ומבלים שם שעות בתפילה שמחה שירה חסד וריקודים?
מה שאני זוכר זה שעל הבמה עמד איש עם שיער ארוך יחסית, אוחז בגיטרה, וכל הזמן קופץ ומרקד. שיא ההופעה מבחינתי היה כאשר אותו האיש, הזמר המרקד, ירד מהבמה ותוך כדי ההופעה ירד מהבמה, ליטף ראשי ילדים, אירגן אותם למעגלי ריקודים, והלהיב את כל הקהל במשך זמן ארוך.
מבין חוויות הילדות שלי ההופעה הזו צרובה וחקוקה היטב במאגר זיכרונות הילדות.
במשך השנים, כמו רבים מאיתנו, עקבנו ראינו ושמענו את הרב קרליבך באירועים שונים, בהקלטות, בהופעות, בסיפורים וכל מה שעשה ופעל בחייו, עד שהחזיר נשמתו לבוראו לפני 16 שנים בדיוק.
רבות סופר נכתב ונאמר על קרליבך, ועדיין התופעה והאיש מצריכים לימוד ועיון. מה היה בו בעצם? מה הפך אותו להיות לאדמו"ר לרבים רבים בארץ ובעולם?
מדובר בתופעה
זמר גדול הוא לא היה. היו וישנם זמרים גדולים ומשובחים ממנו. גם נגן גיטרה גדול הוא לא היה. ישנם נגנים ואומנים מעולים מאומנים מיומנים ומשובחים ממנו. הופעתו לא הייתה נוצצת ומלוקקת, ולכאורה לא הייתה שום סיבה מיוחדת להיותו כל כך בולט ומשפיע. אז מה בעצם היה הסיפור שלו? מה ההסבר לתופעה הזו של קרליבך, שגם היום, ואולי דווקא היום, 16 שנים לאחר מותו, אין לך כמעט בית יהודי או בית כנסת יהודי בעולם שלא מושרים בו השכם והערב שירי וניגוני קרליבך. דומני ואין תפילה חגיגית או בימים נוראים שאין בה מניגוניו. אין טקס או אירוע יהודי שחותמו של קרליבך לא ניכר בו. שלא לדבר על תופעת מנייני קרליבך בארץיארצייט
אפללו מגלה את קרליבך
יואב פרידמן
"השירים של קרליבך הוציאו ממני משהו שלא ידעתי שקיים בי", אומר קובי אפללו, שישתתף במופע השנתי לזכרו וביצע עבור ynet את "אשא עיניי" - יחד עם אהרן רזאל
קרליבך, כמהפכנים רבים, קרא את המפה, זיהה את הפיתרון, הציב מטרה, סלל דרך למימושה, לא עשה חשבון לאף אחד חוץ מלאמת שלו בה דבק ללא פשרות. עד הסוף.
קרליבך זיהה את המצב הרוחני הירוד של הנוער היהודי באמריקה ובעולם. הוא הבין בשנות השישים שכשם שהנוער האמריקני מייצר את ילדי הפרחים ואת תרבות ההיפים, כך גם הנוער היהודי מחפש לייצר משהו אחר. חוויתי יותר, מתסיס יותר, ומאתגר יותר מאותה יהדות שלווה ובורגנית שהתייחסה ליהדות כאל תרבות ומסורת נעימה, אך לא כמשהו מלהיב ומרטיט. קרליבך ראה בקרירת אויב, בהתבוללות סכנה, ובנשמה היהודית המיובשת, הצמאה והכמהה למשהו אחר שירווה את צימאונה- אתגר.
הוא לא הביא איתו לבית הכנסת מאגר של דרשות למדניות אלא אוצר של סיפורים. הוא לא הביא איתו להופעות קול טנור מלהיב אלא קול מחוספס מלא באהבה. הוא לא שמר על ריחוק ודיסטנס של סלב מהקהל, אלא חיפש את החיבור והחיבוק, את החום ואת האנושיות.
לאישיות הזו יש לצרף את היותו איש חסד שפיזר את זמנו וממונו לנצרכים, ואת תכונת מסירות הנפש שלו להגיע וכל מקום, לנדוד עם הגיטרה ברחבי עולם, למצוא את האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, ולהלהיב אותם עם שירי ירושלים.
הוא הגיע לרוסיה, פולין ומזרח אירופה בימי מסך הברזל, ועבור רבים רבים הופעתו שם הייתה חוויה מכוננת של עיצוב וחיזוק הזהות היהודית. סיפוריו היו כמו שיעור כללי בישיבה. תלמידיו העריצוהו כאדמו"ר. פשטותו צניעותו והאמיתיות ששידר קנו את הלבבות.
פעם סיפר לי באופן אישי, באחת הפעמים ששוחחתי וראיינתי אותו, כי בבית הכנסת שלו בארה"ב הוא לא היה יושב ב"מזרח", אלא ליד הכניסה. כדי לראות את פני המתפללים בכניסתם וביציאתם. באופן הזה פעם אחת הציל בחורה מהתאבדות, לאחר שראה שפניה עצובות, והוא לא עזב אותה עד שסיפרה לו שהיא במצב קשה ורוצה להתאבד. הוא מייד לקח אותה תחת חסותו והחזיר אותה למסלול החיים הרגילים.
רבים רבים סיפורי קרליבך. הרבה אפשר וצריך ללמוד ממנו על דרכו שלו ועל דרכם של מהפכנים. אלו שבחייהם סבלו מרדיפות והשמצות, ביקורות וצקצוקי שפתיים, אבל לאחר מותם דמותם רק מתעצמת והולכת. קרליבך כמהפכנים רבים - הקדים את תקופתו, הבין את הצרכים הרוחניים, יצר וסלל דרך חדשה, שרבים רבים צועדים בה, וליתר דיוק רוקדים בה, כששיריו על שפתותיהם.
הרבה מהווי חיינו היהודיים היום ספוג בקרליבך. סביב שולחן השבת ובבית הכנסת. בימי חול בשבתות ובחגים. לא זמר גדול. לא נגן גדול. לא אמן גדול אבל איש יהודי גאה וגדול, עם לב יהודי גדול מלא וגדוש באהבת ישראל, בשמחה, בנתינה ובחסד.
אלפי ניגוניו, שיריו, שריקותיו וסיפוריו, כמו שמחת החיים והתקווה שהעניק לסובביו - הם מצבתו וזכרונו.
לפנייה לכתב/ת 
קרליבך ב-1973
צילום: חנניה הרמן, לע"מ
מומלצים
