השביתה - מקור גאווה לשפה העברית

קל מאוד לנחש שיש קשר בין "שבת" ו"שביתה". אבל מה בא קודם, השבת או השביתה?

השביתה (שבסופו של דבר לא היתה השבוע) קיימת רק בעברית החדשה. בעברית בתר מקראית - כלומר בלשון חז"ל - שביתה הייתה מקום מנוחה (מקום לשבת בו), או פשוט שמירת שבת, כלומר הימנעות מעשיית כל מלאכה בשבת.

בתקופת הביניים - התקופה שבה העברית הייתה שפה מתה - השתמשו במילה "שביתה" לתיאור פעולות האסורות בשבת. רק בעת החדשה החלה המילה שביתה לציין הימנעות מעשיית כל מלאכה גם בימי החול, כאמצעי מחאה של עובדים.

המילה שביתה - אם כך - מקורה ב-שַּׁבָּת. אבל הפועל לשבות מופיע לפני השם של היום. בבראשית פרק ב' כתוב: וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

הפועל על נטיותיו - כולל "להשבית" במובן "להפסיק" - מופיע פעמים רבות בספרי בראשית ושמות. אבל רק בשמות ט"ז, כאשר משה מצווה על בני ישראל ללקוט מנה כפולה של מן לשבת, מוזכרת השבת, עדיין לא כשם היום אלא כמושג - יום מנוחה: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה--שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַידוד, מָחָר: אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַידוד: הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ.

השם "שבת" כשמו של היום השביעי, מופיע לראשונה בעשרת הדיברות (שמות כ'). המילה שבת - אם כך - מקורה בפועל לשבות.

מישיבה לשביתה

היום אנחנו משתמשים במילה שבת לציון היום השביעי, הוא יום המנוחה, אבל משמעות נוספת של המילה שבת היא פשוט שבוע - מיום ראשון עד שבת. בספרים ישנים עוד אפשר למצוא "ראשון בשבת", "שני בשבת", במקום סתם "יום ראשון", "יום שני" וכו'.

שביתה בצרפת. אצלנו זה נמנע

הפועל לשבות והמילה שבת מגיעים, לפי חלק מהחוקרים, מאותו שורש תנייני עתיק יומין. שורש תנייני הוא שורש שמקורו בשורש אחר, כמו השורשים יזמ, מקח ו-תקצב. שֶׁבֶת היא צורה שמנית של הפועל ישב. אנחנו מכירים את הצורה הזאת משם הפועל לשבת, וגם מ"הנה מה טוב ומה נעים שֶׁבֶת אחים גם יחד".

המעבר מישיבה לשביתה הוא ברור למדיי. גם היום ניתן לשמוע מחאה על כך ש"כולם עובדים והוא יושב", יש הביטוי "לשבת בחיבוק ידיים", שמשמעותו לא לעשות שום דבר, ו"שביתת שבת" היא שביתה שבה באים לעבודה אבל יושבים בחיבוק ידיים.

מהיהדות לכל העולם

אנחנו אולי לא המצאנו את השביתה, וייתכן שגם רעיון השבת אינו המצאה שלנו. הבבלים החשיבו את היום השביעי ליום של מזל רע, ונמנעו ממלאכות מסוימות. מזכיר קצת את הירח השחור שמזהירים אותנו מפניו במדורי האסטרולוגיה למיניהם. יש החושבים שהעבריים העתיקו את המנהג מהבבלים, ושכללו אותו: אצלנו ביהדות, גם השנה השביעית היא שנת שבתון, לפחות לחקלאים.

מה שכן המצאנו בעצמנו וייצאנו לכל העולם, הוא המילה שַׁבָּת: ביוונית sabbaton sabbata, ומשם ללטינית sabbatum ולכל לשונות אירופה. בחלק מהשפות מציינת המילה רק את השבת היהודית (למשל אנגלית Sabbath), ובחלקן זהו שמו של היום, למשל איטלקית sabato, ספרדית sabado, רוסית subbota ועוד. מהמילה שבת נגזרת המילה sabbatical, שמשמשת בכל העולם עד היום לציון שנת השבתון של פרופסורים באוניברסיטה.

באחד הניבים העממיים של היוונית, הפך sabbaton ל-sambaton, נשאל ללטינית עממית sambatum, ומשם לרומנית simbata, הונגרית szombat, צרפתית עתיקה sambe-di - היום samedi, גרמנית Samstag ועוד. מהיוונית נגזר גם שמו של הנהר האגדי סמבטיון - אולי המקום שבו שמרו שבת. גם בשם הפרסי של יום השבת יש מ: הוגים שַׁמְבֶּה וכותבים שנבה. המילה שנבה מופיעה גם בשמה של בירת טג'יקיסטן דוֹשַנְבֶּה, מילולית "יום שני", ועוד יותר מילולית "שני בשבת", על שם יום השוק באותה עיר.

אבל ייצוא השבת התחיל הרבה לפני שאירופה הפכה למעצמת תרבות וכוח: כבר באכדית ובמצרית קדומה יש שאילות של המושג שבת, אם כי לא במובן היום השביעי אלא כיום החמישה עשר בחודש. בערבית ובארמית מדובר על יום השבת ועל הימנעות ממלאכה.

באנגלית, כאמור, sabbath היא רק השבת היהודית. ליום השבת קוראים Saturday, תרגום ישיר מלטינית "יומו של (האל) סטורן". כשחז"ל רצו למצוא שם הולם לכוכב סטורן, הנקרא על שם האל, הם בחרו לגזור אותו משמו של יום השבת - שבתאי.

הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, מרצה בנושאי בלשנות ואיראן הקדומה במסגרות שונות ומשמשת כמנכ"ל מיזם המרצים מר צים וחבורתו.