העובד המתלונן - אפשר גם אחרת

איך מפסיקים להתלונן על המתרחש בעבודה? נושמים עמוק, אבל לא רק: בשיחות עם בחור בשם שוקי הוא נהג לומר לי משפטים כמו "נמאס לי מהעבודה הזאת", "מזמן איבדתי עניין בכל המאזנים האלה", "אני מרגיש עייף וחסר אנרגיה", או "גם הבוס החדש מעצבן".

לשאלה מדוע אינו עוזב את מקום העבודה ומחפש לו תעסוקה אחרת, יש לו תשובות כמו "איך אני יכול יש לי משכנתא על הראש", "לא חבל על כל השנים שהשקעתי כאן?" וגם "השקעתי את עצמי בעבודה ולא למדתי דברים אחרים, מה אני כבר יודע לעשות?".

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

תחושות של חוסר אונים והרגשת קורבן הן, בהרבה מקרים, מתכון למצב רוח רע, עייפות, לעיתים זו סיבה למחלות פיזיולוגיות כמו מיגרנות ואף לדיכאון. מתברר שבמצבים שונים בהם האדם מתמודד עם מציאות שאינה לרוחו הוא נוקט באחת מארבע הדרכים שלהלן:

1. עוזב. מתנתק מהמקום או מהאדם שאיתו קשה לו (מתגרש, מחליף מקום עבודה, מתרחק מחבר).

2. מתלונן, והרבה, על המצב הלא נעים בו הוא חי.

3. משנה. משקיע מאמצים בלשנות את המצב ולהסביר לאחרים איך הם צריכים להתנהג.

4. זורם. מבין שזו המציאות שבה הוא חי כרגע ומוצא את הדברים החיוביים שיש בה. מנסה להגדיל את הרווח שיש לו מהמצב בו הוא נמצא.

הוצאת הקיטור - הרגעה זמנית

שוקי, שקל פעמים רבות, את האפשרות של עזיבת מקום העבודה. המחיר שהיה כרוך בכך, נראה לו בלתי אפשרי לנתוני חייו. בעזיבת מצב קיים אכן ישנו, בדרך כלל, החשש מעזיבת המוכר והידוע, רע ככל שיהיה, והליכה לקראת הלא נודע, בצד תקווה לעתיד טוב יותר. האפשרות השנייה, להתלונן, זמינה לכל אדם ואפשרית. כך קורה שלמרות שהתלונות והמענות אינן פותרות דבר, בני אדם בוחרים להשתמש בדרך זו עוד ועוד. נראה שהרווח שיש לנו מעצם הוצאת הקיטור, יש בו משום הרגעה זמנית.

הבעיה עם הפתרון הזה, לאורך זמן, שהוא מעייף את המתלונן ומעייף מאוד את המאזינים לתלונות שוב ושוב. כדי לא לשעמם את הסובבים, המתלונן אוסף לו הוכחות חדשות המעידות על קשייו. כתוצאה מכך הוא מוצא את עצמו עסוק כל הזמן באיסוף והדגשת צרות, מה שבהחלט מקשה על חייו.

האפשרות השלישית העוסקת בניסיון לשנות את המציאות הלא רצויה, היא אפשרות חשובה מאוד, אלא שהיא מחייבת את האדם לדעת מה הם גבולות היכולת שלו וכמה זמן הוא מוכן להשקיע בניסיון הזה. אבל הרעיון של לשנות את התנהגות האחרים, כדי שמציאות חיינו תהיה טובה יותר, נוחל בדרך כלל אכזבה. מסתבר שהיחיד שיש לו יכולת לשנות את התנהגותו זה אני, האחרים ממש לא רוצים להשתנות לפי רצוני. מכל מקום, השקעת אנרגיה בכך שהשני צריך להשתנות, מפריעה לאדם להתמקד בשאלה מה הוא עצמו יכול לעשות כדי לשפר את הרגשתו.

לאפשרות הרביעית מגיעים בסוף

אל הרעיון הרביעי, לרוב, מגיע האדם אחרי שעבר את דרך הייסורים של שלוש האפשרויות הקודמות. במקרה של שוקי, הוא שקל אין ספור פעמים את עזיבת מקום העבודה ומצא שהמחיר בלתי אפשרי לו. הוא התלונן וממשיך להתלונן ללא הפסק. הוא גם ניסה לשנות את סביבת עבודתו ולהסביר לעמיתים לעבודה ולמנהלים, איך צריך היה להיות ואיך הם צריכים להיות כדי שמציאות חייו תשתפר.

אל האפשרות הרביעית הוא נחשף כשפנה לייעוץ. תגובתו הראשונה לרעיון של קבלת המציאות ומציאת החיובי בה הייתה "זו בריחה, זה לשקר לעצמך, זה ליפות את העובדות". בהמשך, בתהליך של בדיקת חלופות, התחילה להסתמן אצלו חשיבה אחרת. ככל שהצליח לראות את עצמו כאדם בוחר ולא כקורבן, כמחליט ומוביל את חייו ולא כמובל על ידי המציאות, כך גדלה תחושת הערך העצמי שלו.

הבחירה היא שלך

ההכרה שההישארות בעבודה לא נכפית עליו אלא הוא בוחר לעשות זאת, מתוך שיקול דעת והבנת האפשרויות, פתחה בפניו מרחב חדש של חשיבה ויוזמה. הוא פנה להנהלה בבקשה לשנות את תפקידו תוך שהוא מציע הצעת ייעול שזכתה להכרה והערכה רבה. הוא נרשם לתכנית לימודים בת שנתיים, במקביל לשינויי בתפקיד – שהיווה שינוי בעבודה אך מנע את האופציה של התפטרות.

למעשה הוא אומר לעצמו, "אני אחראי לכך שלא אעמוד שוב במקום שאין לי אלטרנטיבות, אני בונה לעצמי עכשיו את החלופות לעתיד". אם נזכור שיש בידינו להשפיע על מהלכים בחיינו ונאמין שיש לנו אפשרות לבחור ואף לשנות בחירה שלא עלתה יפה, הדבר יכול להקל עלינו.