לא רק הכסף מדבר
לימור לבנת לא יכולה לספח את אריאל ולא לשכנע אמנים שהכיבוש מוצדק - אז היא חוזרת לנשק היחיד שלה: תקציבי מוסדות התרבות. בדרך היא תגלה שהיא אולי יכולה לכופף את האמנים - אבל לא לגרום להם להשתחוות
כשיוצר "עג'מי" אמר שחש כי המדינה בה הוא חי אינה מייצגת אותו, נשמעו רמיזות מאיימות שכאלה: לבנת ופוליטרוקים אחרים שבוחשים בתקציבי תרבות בהחלט יכולים למנוע מסכנדר קובטי לעשות את הסרט הבא שלו, אם לא ישיג מימון מקרנות ממשלתיות - אבל בכך האם יטייחו, ישפצו ויעלימו לגמרי את העובדה שערבים הם אזרחים סוג ב' בישראל? והאם יגרמו לקובטי (ולצופים שלו) להאמין, שבאמת מתקיים כאן שוויון זכויות דמוקרטי מופתי שאמנים צריכים רק לברך עליו?
קובטי. מבין רק כוח? (צילום: אורי מדמוני)
כשאמנים, סופרים ואנשי רוח חותמים על מכתב בו מוסבר לשחקנים מדוע לא נכון בעיני החותמים להופיע באריאל,
לבנת יכולה להמשיך במסכת האיומים ואפילו להלביש אותה במלים נאות מתחום זכויות האדם: הרי לא יעלה על הדעת שאמנים ינהגו ב"אפליה" כלפי "אזרחי ישראל", ובכלל זה תושבי אריאל.
ובאמת, אולי כדאי לשנות את הקריטריונים לתקצוב מוסדות תרבות בהתאם, כדי שלא תהיה "אפליה" שכזאת. הנה כך מעוותים מציאות וגם יוצרים אקלים מפחיד בהצהרה שלטונית אחת ובתקווה שהשמאלנים המטרידים האלה יישבו בשקט בפינה ירעדו קצת.
לא מפלים
אלא שהשמאלנים המטרידים האלה לא ביקשו למנוע מאזרח כלשהו בישראל את חדוות הצפייה בהצגת תיאטרון מסובסדת. ממש לא. איש מהם לא יתנגד להופיע בפני אריאלים, שיטרחו יסעו לצרוך תרבות בהיכל בכפר סבא. הבעיה היא רק במה שקרוי בטעות "חמש דקות מכפר סבא", גם אם הדקות ארוכות בהרבה.
היכל התרבות באריאל. יותר רחוק מחמש דקות (צילום: אולגה גורצקי)
הם רק ביקשו להבהיר שאריאל, מה לעשות, היא שטח כבוש על פי דיני המלחמה הנוהגים בכל האומות בנות התרבות, ועל השטח הזה הוקמה עיר לתפארת בניגוד למשפט הבינלאומי ואמות המידה המוסריות של אומות בנות תרבות.
מה יכולה שרת התרבות לעשות כדי לשנות את העובדות המצערות האלה? להכריז שאריאל היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ולספח אותה, את השטחים ואת יושביהם הפלסטינים, תוך מתן זכויות אזרח שוות לכולם? ברור שלא. האם היא יכולה לשכנע את חותמי המכתב שהמציאות אותה הם מתארים שונה לגמרי ואפילו הפוכה? גם זה לא.
אין באוצר המילים של לבנת או של כל פוליטיקאי אחר מחסידי הכיבוש די תחמושת רעיונית כדי לטעון שהוא לא קיים ושהוא אינו כיבוש. בעצם ממשלת ישראל מרעיפה מחסדיה האינסופיים על הפלסטינים החיים באיזור, וגם הם צריכים לשתוק אחרי שיודו לה מעומק ליבם.
איום איום ונורא
אז מה שנותר הוא רק נשק האיום. בתוכו חבויה התקווה שאמנים התלויים בתקציבים ממשלתיים לפרנסתם ירעדו מפחד וישתקו, ויעלו על כל בימה שיכתיבו להם לעלות עליה, ויבצעו יפה את מה שהם אמורים לבצע. הרי הם לא אמורים לחשוב. לא לשם כך המדינה מתקצבת אותם, ולא אמורות להיות להם דעות פוליטיות משלהם, אם אלה אינן תואמות את מצע הליכוד.
גם שוטרים ואיומים לא יעזרו. דויד גרוסמן בשייח ג'ראח (צילום: רויטרס)
כשלימור לבנת תממש את האיום שלה, היא תוכל להצטרף לשורה ארוכה של ערי תרבות מן המאה העשרים, במשטרים שונים,
שהאמינו בכל לב בזכותם לאיים על חירות המחשבה וחופש המצפון של יוצרים ומבצעים. בישראל, היא תגלה עד מהרה, האנשים הללו רבים מכפי שחשבה ופחות מבוהלים.
אם האיום שלה יתממש, היא תגלה שחיי התרבות וחיי הרוח של ישראל נוצרים, ברובם המכריע, במוחותיהם ולבבותיהם של אנשים שמתעבים את הכיבוש ומאמינים בזכותם ובחובתם המוסרית למחות נגדו. כן, היא יכולה לכופף אותם – אבל לא לגרום להם להשתחוות.
