תיק תשחורת

מתחם יד חרוצים נמצא מטר מתחת למערכת "בלייזר". בשעות האור מסתובבים כאן אנשים בחליפות, מנגבים חומוס או מנסרים סינטה. אבל בלילות סוף השבוע יוצאים הערפדים: כל המסעדות סגורות, חוץ מאלה שישמשו מאנצ'יז לשיכורים, וכמה דלתות רחבות נפתחות בהאנגרים גדולים. אין שום שלט שמכריז "מועדון", אבל כמעט כולם יודעים בדיוק לאן הם רוצים ללכת ואיפה זה נמצא.

את הדרך בין המועדונים אפשר לעשות בהליכה על הכביש. כל הרחובות ברדיוס של כמה מאות מטרים משני צידי המסגר נסגרים לתנועת מכוניות, והאזור נראה כמו יום כיפור בעיר של בני 19 עד 23 בלבד. פעם היתה עיר הנוער בחיפה; פה כל סופשבוע הוא עיר הנוער. ופה - במתחם שרוב המועדונים בו משמיעים מזרחית והאוס, והקהל מורכב מבני העדות הדוקרות יותר - העברתי שלושה לילות מועדים לפורענות רק כדי לגלות דבר מה מרעיש: הנוער מבלה.

ביום שאחרי סוף השבוע שלי ביד חרוצים שמעתי שני חבר'ה על סף ה־30 מדברים ביניהם. אחד ניסה לשכנע את השני שהנוער בארץ לא כזה נורא, והשני, בפנים כועסות מאוד, אמר שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. שאם הוא היה רואה את הכתבה של גדי סוקניק על האלכוהול, הוא היה חושב אחרת. ברור: כתבה אחת, וכולנו יודעים את כל האמת. הרי כל מה שאומרים לנו בחדשות זה נכון. וזה לא חשוב שאם תסתכלו באתר של הכנסת, תראו שהנתונים לגבי צריכת אלכוהול בקרב בני נוער היום לא מאוד רחוקים מהנתונים שנמסרו ב־1998 (וגם שההתנדבות לקרבי עלתה בגיוס האחרון, דבר שבטח ירשים את סוקניק).

צילומים: יוראי ליברמן

הבחור הכועס הוא דוגמה לגזענות שגואה בארץ נגד בני נוער. הם טיפשים, אומרת הדעה הרווחת. הם אלימים וקהי חושים. מבלים כל היום באינטרנט ובערב שותים. אוי, כמה שהם שותים. באמת, אנחנו על סף תהום עם הנוער הזה. אסון לאומי. כאילו "הולך ופוחת הדור" זה ביטוי שהומצא רק כשפיצוציות התחילו למכור אלכוהול. כאילו מעולם לא קראו לאבא שלכם "דור האספרסו". כאילו אנחנו לא היינו שומעים על מכות ב"עמק האלכוהול" בחיפה, כל ליל שישי לפני 20 שנה. ההבדל היחיד הוא שאז היינו קונים וודקה חרבות וטקילה סומבררו ב־30 שקל הבקבוק, והבני נוער של היום רצים על סמירנוף ורוסקי אורגינל ב־70 שקל הבקבוק. אז מה? אז אחת אפס להם, זה מה.

מה ששתיתי בטוק טוק

הם הגיעו מראשון ברכב פרטי. השוטר הוא זה שנהג. שתה עד עכשיו שלוש וודקה־רד בול, אבל הוא לא שיכור. הוא גם מחזיר אותם. הם יחזרו בשבע בבוקר, ומעכשיו - שזה 1:00 בלילה - הוא לא שותה יותר. ככה הוא יוכל לנהוג. לא מבריק, אבל תוכנית. "חוץ מזה", חבר שלו ממהר להסביר, "אם נראה שהוא גמור מדי, אז מישהו אחר יחליף אותו. למשל אני". אבל גם אתה שותה, אני מקשה. "כן, אבל אני מפסיק מעכשיו עד שבע בבוקר". 

החבר'ה מראשון קנו את האלכוהול שלהם בשעות היום. כחלק מהמלחמה בנגע השתייה בקרב קטינים, אסור לפיצוציות למכור אלכוהול אחרי 23:00, ואסור לאנשים לשתות ברחוב בין 21:00 לשש בבוקר. אתם ידעתם את זה? אסור לכם להסתובב עם בקבוק בירה ברחוב. את הרעיונות הכבירים האלה לקחה ישראל מארצות אחרות שמתמודדות עם בעיית האלכוהול, למשל צרפת ונורווגיה, שם הם נכשלו לחלוטין. אבל אצלנו הם בטח יצליחו. אוטוטו בני נוער יפסיקו לשתות ויחזרו לקרוא ספרים.

כמו בכל תחום, כשנוצרת בעיה יימצאו יזמים שיפתרו אותה. כדי להחליף את הוודקה ושישיית הרד בול ב־100 שקל, נפתחו ביד חרוצים הגירסות העכשוויות לספיק־איזי של תקופת היובש: ברים בגודל דוכן נקניקיות עם מקרר מלא וודקה, פחיות משקה אנרגיה, בקבוקי תפוזים, ובקבוק אחד גדול של גראנטס. יש בר קטן, אבל רוב האנשים עומדים. מורידים כוס וודקה־רד בול ב־24 שקל ומתדלקים.

על בר כזה אני פוגש את קובי, בן 22 מרמת השרון שבא לפה פעם שנייה בחיים שלו. הוא בטוח שאני אלירז שדה מ"האח הגדול" ושואל מה אני עושה פה. בחורות בנות 19, אני עונה לו, והוא מתלהב. קובי השתחרר לא מזמן ובדרך כלל יוצא לאלנבי, אבל אמרו לו שפה טוב, יש מזרחית והאוס. חברים שלו מתים שהוא יגמור כבר את הוודקה והם יוכלו לזוז, אבל הוא מתעקש לשתות לאט. חבר שלו, בחור גדול עם כמעט־זקן, טוען שכמעט כל ערב הוא יוצא מהבר עם מישהי. "בחורות אוהבות סטייל", מסביר לי החבר. "אני יושב על הבר כמו מלך, משקאות מסביבי. הן בטוחות שיש עלי ובאות איתי". אז אתה בטח מוציא המון כסף על משקאות, אני אומר. "איזה? שתיים־שלוש. החשוב הוא לשבת כל הזמן על הבר. גם לא קונה לבחורה כלום. רק יושב ונראה קול".

החבר'ה של קובי הולכים ל"טוק טוק", אבל אין להם מושג איפה זה. הברמן מסביר שזה ממש בסיבוב. האמת, נדמה שיד חרוצים התקטן בזמן האחרון. פעם היו המון מגה־ברים על כל הרחוב. היום יש ארבעה בערך, והם מרוכזים באותו ריבוע. מצד שני, האזור עצמו התרחב גם לעבר השני של רחוב המסגר, מה שיוצר מתחם מאוד גדול עם לא הרבה מועדונים.

החבורה מזמינה אותי להצטרף לסיבוב המועדונים שלהם. בדרך הם צועקים לבחורות "אוהבת את אלירז מהאח הגדול? הוא פה איתנו". אנחנו מתחילים בטוק־טוק, המועדון שאירח בראש השנה את מושיק עפיה. אף פעם לא נכנסתי למועדון שגאה במושיק עפיה. אני והפמליה שלי נעמדים בתור הקטן שמחוץ למועדון. איכשהו, אין תורים גדולים. לא בחמישי ולא בשישי. מה צריך בשביל להיכנס פנימה? אני שואל את הבחורה שבכניסה. "להראות תעודה", היא עונה. אני מראה. "כמה אתם?", היא ממשיכה. אני לבד, אני עונה. מצטער, הומיז, חשוב לי להיכנס.

אני נכנס פנימה וחוטף הלם קל: המקום נראה טוב. ממש טוב. אולי לא ברמת אמסטרדם, שבה מעולם לא הייתי, אבל בהחלט יותר ממה שציפיתי. שלושה ברים ענקיים. אורות מטורפים. מעלי אני רואה לוח ברזל עם אורות מתחלפים. על הברים הולכות/רוקדות בחורות בלבוש מינימלי, כמו כל הבחורות האחרות בבר. במקומות מסוימים התקרה נמוכה מדי, אז הן מכופפות ראש וממשיכות לזוז.

על אחד הברים אני קולט זוג בני 50 בערך, בוחנים את הרוקדים. אני אקלוט זוג דומה גם במועדון "בלה בלה"; או שהם בעלי המקום, או שהם באו לבדוק אם יוכלו לשכנע כמה מהצעירים להתבגר קצת יותר מהר.

בחוץ יש דק עץ ענק עם עוד בר וכמה ספות. על אחת מהן כבר שפוכה מישהי. השעה רק 1:30 בלילה, אבל היא סיימה פה. בכלל, בחורות הרבה יותר שפוכות מהבחורים. צדק קניה ווסט כשאמר שאנחנו מוכנים לעשות הרבה בולשיט כדי להתעסק עם כוסיות שיכורות. על ספה אחרת, בחור רזה מרביץ מהלכים על מישהי שיכלה להסתיר אותו בתוכה, ואחר כך מתמזמז איתה. אם חבר שלו היה חכם, זה היה הזמן להקסים את החברה שלה, רזה מכוערת וממורמרת שיושבת לצידם על הספה.

אני מתיישב בפנים ומזמין את משקה הבית, וודקה־רד בול. 51 שקל בשביל הסירופ לשיעול הזה. לא ממש הייתי צריך לחכות שהברמנית תשים עלי, כי אין עומס על לקנות מהבר. הנה פיתרון לבעיית שתיית האלכוהול על מכסי מנוע של מכוניות: שמישהו יכריח את המועדונים להוריד את מחירי השתייה. אם המחיר פה היה הגיוני כמו בספיק איזי שבחוץ, אנשים היו שותים כאן, ובצורה הרבה יותר מבוקרת.

אני נותן עוד מבט מסביב וקולט בלונים אדומים־כתומים בכל מקום. מה הקטע של הבלונים, אני שואל את גדולת הגוף שיושבת לידי, בעוד חברה שלה, הכוסית בהחלט, משתמשת בה כבעמוד חשפנות. "יש לי יומולדת", היא צוחקת. באמת? אני שואל ומרים את הכוס לחיים. "לא", היא צוחקת, ובכל זאת משיקה איתי כוס.

מה ששמעתי בבלה בלה

הבעלים, או המנהל, או סתם מישהו בעל סמכות בן 24 במכנסיים קצרים ובחולצת פולו יוצא מהמועדון, ומסמן לסלקטורית שתכניס אנשים. למרות שסוף שבוע, יש מקום והבעלים רוצה להרוויח. הוא צריך את המתחננים בדיוק כמו שהם צריכים אותו.

אחרי חמש דקות של דחיפות קלות אני צמוד לגדר. הסלקטורית קולטת אותי ומבקשת תעודה. אולי בגלל שאני בן 33, אולי בגלל שאני לבנבן יחסית, אולי בגלל ששוב אני לבד, היא מכניסה אותי מיד. אני שם 50 שקל בכניסה, מודה לאל שזה לא 100 כמו בפעם היחידה שיצאתי למועדון אלנבי 58 בגיל 18, ומקווה להבין בפנים למה.

יש המון מקום לזוז בפנים. בהמשך עוד ילדת מיני, דווקא אחת היחידות שהבגדים שלה מתאימים לנעלי העקב המגוחכות האלה, תסביר לי שבגלל זה היא באה דווקא הנה. הדי.ג'יי שואל במיקרופון אם כולם הכינו את המפתחות שלהם. אה, אני חושב לעצמי, זה מין מקום כזה עם מפתחות אישיים, משהו כמו מועדון חברים, בגלל זה יש תור בחוץ. ואז הוא שם את השיר "יש לי את המפתח לפתוח לך ת'תחת". לא מועדון חברים.

המוזיקה חרא ברמות אחרות. טראקים שילד בן 16 עשה על הלפטופ שלו עם מילים שכתב החבר הדגנרט שלו. למשל, "אח שלי היא כוסית, אבל תכלס היא קטינה, בואי לפה נביא לך בעיטה". הבנות קופצות עם המילים "רוצה רק לומר לך ממש מול כולם, בואי עכשיו כי עכשיו אני חם" - והבנים מולן, מנסים להיצמד ולוחשים להן את המילים.

אחת נצמדת קצת לבחור בכובע מצחייה לבן, ואז מניחה לו וחוזרת לחברות שלה. הוא נשאר לעמוד בחיוך של מישהו שהוריד שליש בקבוק וודקה לפני שעה. תגיד, אני שואל אותו פתאום, למה אתה בא דווקא למועדון הזה, היחיד שעולה כסף? אחרי שלוש וודקה־רד בול ובעשור הרביעי של חיי, כבר אין לי עכבות שהיו לי בגיל 22. הבחור דווקא מחייך אלי בכיף: "במועדונים האחרים לא מכניסים אותנו. חוץ מזה ששם כל המושפעים, ופה הכי כוסיות, לא?". הוא מציע לי סיגריה ומוסיף, "נראה לי בגלל זה גם אתה פה". אני מהנהן.

הוודקה, האורות, המשחק הזה באוויר של ציידים וטרף. משהו בי עולה. אני מרגיש טוב. כיף לי. לפני עשר שנים הייתי מעביר ערב שלם בלנסות לתפוס מבט של מישהי, ואז מקווה שאתקל בה בדרך לשירותים ואגיד משפט שרמנטי שיעיף אותה. לרוב הייתי מסיים עם אותם שלושה חברים, בוחר סמבוסק תפוחי אדמה באבולעפיה. אבל עכשיו? עכשיו באמת כיף פה, ואני בטח לא היחיד שחושב ככה.

יד חרוצים הוא אתר עלייה לרגל מכל אזור המרכז. דרומה עד רחובות, צפונה עד חדרה. כמעט כולם במכוניות פרטיות או במוניות. את "קווי לילה", הקונספט של דן ואגד שנועד למנוע את הדרינק־אנד־דרייב, מעטים מכירים. כל השיכורים שעמדו בארבע לפנות בוקר וחיכו למונית לא ידעו על מה אני מדבר. אולי בני 17, בלי כסף למונית, משתמשים בזה יותר. אבל כשעליתי על אחד האוטובוסים האלה בחצות וחצי, הוא היה ריק. חבל, כי זה אחלה קונספט: אוטובוסים, גם מהשרון ומרחובות, מסיעים כל חצי שעה לכל נקודות הקרחנה המרכזיות. אפילו יש מכונת ממכר חטיפים באוטובוס. מקולקלת אמנם, אבל יש. מה שכן, הם עובדים רק עד 3:00 כשכל המועדונים נסגרים ב־4:00 לפחות, והם לא עובדים בשישי, היום הכי עמוס של המועדונים; במדינת ישראל, רוויית הרעיונות להתמודדות עם אלכוהול בקרב צעירים, קדושת השבת עדיין חשובה יותר מקדושת החיים.

מה שראיתי בצ'לסי

במחקר על הסכנות שבאלכוהול שנערך ב־2007, כתבה החוקרת נעמי שלג מי־עמי כי "בהסתמך על העובדה שאלכוהול הוא חומר מדכא עכבות ומעצורים, במקומות שבהם יש שתיית אלכוהול מרובה מעשי האלימות מתרבים". עוד ציינה החוקרת כי נמצא שצריכת אלכוהול רבה יותר בקרב מבלים במועדונים מגבירה התנהגות אלימה. באמת מזל שהביאו חוקרת מנוסה לגלות את מה שכל גנגסטר מסרט של שנות ה־20 כבר יודע.

גם אצלנו תמיד היו מכות במסיבות. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מזה שהיום את המכות החליפו סכינים, ושהרבה יותר ילדים נוהגים במכוניות ענקיות כשהם שיכורים. איכשהו הילדים של היום מתבגרים הרבה יותר מהר. זה הרבה האינטרנט, ועוד הרבה יותר הורים שמוותרים לילדים שלהם על הילדות.

אבל בישראל כמו בישראל, הפיתרון הוא לא לשאול למה. יש יותר מדי ביוב שזורם לים איפשהו? נסגור את החוף עד שהביוב יתנקה. אין מצב שמישהו ישב לבדוק פיתרון חלופי לבעיית הביוב. בדיוק בגלל זה גם לא שואלים רגע, למה הנוער שלנו מגלה עניין הולך וגובר בסכינים. פשוט מציפים רחובות מסוימים בשוטרים.

ביד חרוצים יש המון משטרה בכל מקום. זה הדבר הראשון שרואים כשמגיעים למתחם. ניידות, מכוניות של מג"ב ושוטרים על סוסים. סוסים, בשם ישו! כנראה למקרה שתהיה הפגנה המונית ויצטרכו להפריד בעזרת מכות עם אלות מגבוה, או כשרובין הוד יתקוף. וזה עובד, האמת. כבר לא שומעים כל תחילת שבוע על דקירה באזור.

הייתי עד לזה בעצמי. כששני חבר'ה נכנסו פתאום לסימטה צדדית ונראה שהולך להתחיל בלגן, ארבעה שוטרים הגיעו מיד, וההם התפזרו במהירות. ואיכשהו גם בתוך המועדונים, רחוק מהעין, כלום לא קורה. סגור מתחם, שים עין פוקחת בכל מקום והרי לנו דמוקרטיה נהדרת. קצת חוק וסדר, ולאדם יש חופש. למעשה, התקרית האלימה היחידה שאראה תתרחש בהמשך הערב, כשכמה שוטרים יכו בחור אתיופי.

צריך להבין שיד חרוצים הוא מיני־ישראל. לא במובן של המקום ההוא עם האוטובוסים הקטנים עם לוגו של אגד, מפעל תנובה מזערי ושעמום תוך 14 דקות, אלא בחלוקת האוכלוסייה: מצד אחד של הכביש נמצא רחוב יד חרוצים. שם, בכל המועדונים, ראיתי אולי ארבעה אשכנזים. לא גזעני, באמת. הרבה רוסיות שאוהבות מזרחי, כן. אבל מנומשים היו רק בצד השני של רחוב המסגר, במועדון ה"ריץ'". מאחורי מועדוני עדות המזרח נמצאים המועדונים של האתיופים. אולי כי לא נותנים להם לעבור סלקציה במועדונים אחרים, אולי בגלל שכוח העדה מחבר ביניהם, ובטוח שבגלל שהאינטגרציה עדיין לא שלמה. אבל כולם באים לאותם שני מועדונים. ובאחד מהם, "צ'לסי", אני רואה שלושה שוטרים מרביצים לבן העדה.

זוכרים את קלקידן, ההוא מהכתבה על הראפרים האתיופים שפירסמנו כאן לפני כמה חודשים? אז במקרה הוא נמצא פה ומספר לי מה היה. המאבטח העיף את האתיופי. האתיופי אמר לו "בוא לפה, נראה אותך". המאבטח לא זז, כראוי. ואז הגיעו שוטרים, דפקו לאתיופי קת רובה בראש, שמו לו אזיקים, הכניסו לניידת, וחיכו איזה רבע שעה שבה הם דחפו כל אתיופי שניסה להתקרב עד שהם נסעו. "אתה קולט?", אומר קלקידן שכבר כתב שיר על אח שלו שהואשם בתקיפת שוטר שלא היתה, "בגלל שהוא אתיופי מתייחסים אליו ככה. קת בראש!". ובת דודה שלו צועקת "שייסעו מפה! בסדר, עשה בלגן, למה הם נשארים? הם נהנים לריב עם עוד אתיופים?". 

לפי שוטר אחד שדחף אנשים הצידה, מה שקרה זה שאין לו מושג מה קרה. הוא הגיע רק כדי לדחוף אנשים הצידה. הוא בן 19, חייל במשטרה, ואני תוהה מה חושב לעצמו מג"בניק שנשאר שבת כדי לשמור על חבר'ה שמבלים. איך הוא מרגיש כחייל שצריך לעצור אתיופי מתפרע. האם הוא גאה בתרומה שלו לביטחון המדינה?

כשהשוטרים מתפזרים, השקט חוזר מיד. האתיופים חוזרים לתור. שוב נותנים לי להיכנס בלי לחכות. חוץ ממני יש בפנים 98 אחוז אתיופים, ושני אחוזים בחורים לבנבנים שאוהבים היפ־הופ. במועדונים של האתיופים אנשים באמת באים לרקוד, ואת נעלי העקב מחליפים כאן סנדלים שטוחים. באמצע יש רחבה ענקית, הבר רק מסביב. השירותים פה הם גם היחידים שאני קולט בהם דלת נעולה וקולות של שני אנשים מבפנים. יודעים ליהנות החבר'ה.

ב־3:00 יש לי מאנץ'. המקום היחיד שפתוח במתחם מציע טוסטים. בזמן שאני ממתין בעיניים טרוטות לשלי, מגיעים שני החבר'ה שהמשטרה רדפה אחריהם לסימטה. הם מנהלים את השיחה הבאה:

"נדב, אני מצטער על מה שהיה. אתה יודע שהייתי בכלא. אני לא יודע מה מותר. מצטער שניסיתי לנשק את חברה שלך. אני לא יודע מה מותר".

נדב מיד מחבק אותו ואומר, "אני יודע, אלירן. אתה כמו אח בשבילי. אבל התעצבנתי. בגלל זה רציתי להוריד לך כאפה".

אלירן מוריד ראש. "אתה רצית להוריד לי כאפה? אני רציתי שתוריד לי כאפה. מגיע לי. מגיע לי על מה שעשיתי".

נדב מחבק את אלירן, שניהם כמעט בוכים בפה מלא פסטו. "אני רק מקווה שיניב לא יתעצבן. הוא, הכי צריך להרגיע אותו", אומר נדב בדיבור צפוף של שיכורים. ואז יניב נכנס. גדול מהם, קירח.

"יניב, אני רוצה לדבר איתך", אומר נדב.

יניב קולט שהוא אמור להיות עצבני, וזורק את הטלפון שלו לרצפה. עושה מבט עצבני. לא אומר כלום. נדב מסביר לו את המצב. אלירן מתנצל. לא ברור איך יניב קשור לסיפור, אבל בסוף כולם יושבים יחד, חולקים קולה גדול. יום אחד בטח יהיה להם עסק משותף לאלומיניום.

מה שפיספסתי בריץ'

ב־4:00 סוגרים את כל המקומות. לאט לאט כולם יוצאים מהמועדונים. אני לא מבחין באף אחד מקיא. כמה בנות נמרחות על המדרכה, אבל תמיד יש לידן בחור שמרים אותן ולוקח אותן לאוטו, הביתה או לאבולעפיה. הגברים ינהגו, כי הם הפסיקו לשתות לפני שעתיים. עוד שנה־שנתיים, חצי מהם יתחתנו עם הבחורות שלהם. אחר כך יהיו להם ילדים, והם לא יאמינו מה נהיה מהם ואיך הדור הולך ופוחת.