יאללה, תתקדמו

כמה חיכינו, כמה ציפינו, כמה מילים כבר שפכנו אנחנו בעצמנו והעולם כולו למעשה, על הקאמבק של טייק דאט. כמה חיכינו לאיחוד של רובי וויליאמס עם שאר חברי הלהקה, שעליו הוכרז לאחרונה בקול תרועה רמה.

אבל אלבום האולפן החדש של הלהקה, הראשון מזה 15 שנה היוצא בהרכב המקורי (גרי בארלו, הווארד דונלד, מארק אוון, ג'ייסון אורנג' וכמובן וויליאמס), למרבה הצער לא מספק את הסחורה, ובניגוד להבטחות הרבות שפיזרה ריהאנה, שהתגלו ככאלה שבהחלט יש להן כיסוי, טייק דאט לא מצליחים לעמוד בהן.

• מיוחד: להקות הבנים חוזרות, ואנחנו מאושרים
  

באופן לא מפתיע, האלבום נפתח עם "The Flood", להיט הקאמבק של הלהקה, שאין מה לעשות - מדובר בהמנון. הוא סוחף, מקפיץ, וזכה לביצוע מרשים במיוחד שלשום (א') ב"אקס פקטור" בבריטניה.

הבעיה של "Progress" מתחילה בדיוק עם סיומו של השיר הזה, שכל המתרחש לאחריו באלבום - נטול כל קשר לשיר זה.

שירי האלבום, גם לאחר לא מעט האזנות, נשמעים כמעט זהים זה לזה. "SOS", "What Do You Want From Me", ו-"Affirmation", לא נעים להודות, דומים מאוד בבינוניותם ולא מביאים כל בשורה. למעלה מכך, האופי הבריטפופי שחברי הלהקה ניסו לשוות לעשייתם, עובר כחיקוי דהוי לבלר, ויותר מכך לשירי תחילת שנות האלפיים של פאלפ. לא יותר.

איפה הקסם?

הבעיה פשוטה: חברי הלהקה כתבו והלחינו את כל השירים, ומן הסתם רצו שבגילגולה החדש, טייק דאט תהיה משהו שונה מבעבר, אולי רציני יותר ומתלהב פחות. במילים אחרות, שמשהו כמו החידוש המופלא שלהם ל-"Could It Be Magic" לא יוכל להיות חלק מהאלבום החדש. וחבל.

אבל טמונה כאן גם חידה, בדמות המפיק סטיוארט פרייס, שלקח חסות על האלבום הזה. למי שלא לגמרי יודע מאיפה מוכר לו השם, נזכיר במילה אחת: מדונה. פרייס הוא שהפיק את "Confessions on a Dancefloor" של מלכת הפופ, שכלל להיטי-על כמו "Jump" ו-"Hung Up". אם לא די בכך, הגאון המוזיקלי הזה חתום גם על אלבומים של הסיזר סיסטרז, קיילי מינוג ומיקסים לשירים של בריטני ספירס ודפש מוד. לכן, לא ברור איך הרשה פרייס להוציא אלבום דל שכזה מבין ידיו.

חמשת המופלאים במיל'. לא כבעבר (צילום: Getty Images)

שונה מאלה הוא השיר "Kidz" (שום קשר לדואט "Kids" של רובי וקיילי מינוג) שלצד הפקה מרשימה מביא גם סאונד עדכני ומעניין. את טייק דאט של פעם, לבסוף, מצאנו.

בשיר האחרון, "Eight Letters" שקצת מזכיר אולי את "Never Forget" או את בלדות המיד-טמפו האחרות שלהם משנות ה-90. נחמה קטנה ויחידה באלבום הזה.

חבל. חבל מאוד על טייק דאט. בהרכב הכמעט-מלא שלהם שפעל במהלך שנות האלפיים (ללא רובי) הוציאו כמה שירים לא רעים, ובראשם "Shine", שהוכיח כי הלהקה חיה ובועטת גם הרבה שנים אחרי, גם באופן בוגר יותר מבעבר, ומוצלח. מצער מאוד לראות את הגלגול הנוכחי, שלא מוכיח את עצמו. בשלב זה נותר רק לקוות שבסיבוב ההופעות המתוכנן שלהם לשנה הבאה, ישכילו חמשת החברים להתמקד בעיקר בלהיטי עבר שכולנו נשמח להתרפק עליהם, ופחות על החומרים החדשים והסבירים מינוס של "Progress", שלא מקדמים אותם לשום מקום טוב.