אוטובוס, חומוס ודואר: טיול בת"א עם אתגר קרת

לא על הרבה סופרים אפשר להגיד שהם טובי-לב וצנועים. אבל כזה הוא אתגר קרת, שסיפוריו הקצרים פורסמו ב"ניו יורק טיימס", "לה מונד" ורשימה מפוארת של עיתונים אחרים, שאליהם מתווסף פרס "מצלמת הזהב" שבו זכה בפסטיבל קאן על סרטו המשותף עם שירה גפן, "מדוזות".

את סיכת "אביר מסדר האמנויות", שקיבל החודש מידי שגריר צרפת, מהעיטורים היוקרתיים ביותר שמעניקה ממשלת צרפת, שם במגירה למזכרת וחזר לכתוב ולחכות בתחנה בדיזנגוף, לאוטובוס 61. קרת הוא איש שמדבר בגובה העיניים עם אנשים, כלבים, ילדים וכותב למכנה המשותף הכי רחב שיש. בכל אחת מ-29 השפות שתורגמו ספריו, אנשים באים ואומרים "כתבת עלינו". יצאנו איתו לטיול אתגרי בנקודות המעניינות בחייו.

קו 61

"הרבה פעמים שאלו אותי למה כל כך הרבה סיפורים שלי מתרחשים באוטובוסים. לי זה לגמרי ברור: הרבה אנשים בדרך לאנשהוא, יושבים קרובים זה לזה. אם בזה לא תצליח למצוא סיפור אז במה כן? לפעמים אני נוסע בקו 61 מדיזנגוף להוריי ברמת גן, אבל הכי הרבה נוסע בקו 5. אין לי אוטו, יש לי רישיון, אבל אני נהג גרוע. אני אוהב לחכות למשהו. אוטובוס, פקיד, מלצר. ההמתנה נותנת לך את האפשרות פשוט להיות, בלי אמביציות או חרטות על ביטול זמן. לחכות לאוטובוס זה סוג של מדיטציה אורבנית".

נוסע הכי הרבה בקו 5. קרת באוטובוס (צילומים: גילי מצא)

"שחירא" בגן מאיר

"החבר הכי טוב שלי, עוזי, איש היי-טק, גר פעם ליד גן מאיר ולכלב שלו קוראים "שחירא". בדרך אליו ביקרתי בגן הרבה פעמים. כעת אני מגיע לשם עם הבן שלי, לב, בן החמש. כשהייתי ילד, מאוד אהבתי חיות ואיכשהוא לאורך הזמן עם כל הלחצים והחרדות, משהו באהבה הזאת התעמעם. אני רואה אותו מתבונן שעות בכלב או חתול, ומתחיל להסתכל גם כמו איזה מישהו שהמליצו לו על איזו סדרה איכותית בטלוויזיה.

"עוד לא הגעתי לשלב מיסוד קשר עם בעל חיים. היום ראינו חתול, קנינו לו אוכל בחנות, האכלנו אותו והוא הלך לדרכו אפילו מבלי לבקש את הטלפון שלנו. אני מאמין שעוד אזכה לגדל חיה בגלגול הזה, כנראה כלב".

חומוס אצל ה"סורי"

"25 שנה אני אוכל באופן לא-סדיר במקום הזה, "הסורי", בפאתי כרם התימנים בשוק הכרמל. שום דבר לא השתנה, חוץ מזה שהבת של אחד מהאחים השותפים התחתנה ומאז הוא מחייך קצת יותר. אתה יכול להזמין כאן רק חומוס או 'קומפלט' עם ביצה ופוּל. שאלה מיותרת כמו 'יש סלט? טחינה?' נענית בהפניית גב ונחשבת כעלבון אישי.

"אני מזכיר את המקום בסיפור 'הג'ננה של נמרוד' (בספר 'הקייטנה של קנלר'), שבו הגיבור מאבד את שפיות דעתו ומביאים לו את 'החומוס הסורי'. הוא אוכל ביס אחד וחוזר להיות נורמלי. בתור צמחוני שחקוק לו על המצח שהוא לא מבין כלום באוכל, אין שום דבר בעולם שטעים יותר מחומוס. במשך השנים הספקתי לשנות הרבה דעות, דירות ותספורות, אבל החומוס אף פעם לא נמאס".

"אין שום דבר בעולם שטעים יותר מחומוס". סלט לא תמצאו ב"סורי"

"תיבת דואר היא כמו ביצת קינדר"

"אחד הריגושים שלי עוד מילדות, היה לחזור מבית הספר ולראות מה הגיע בתיבת הדואר. היה לי מנוי לחוברות קומיקס והציפייה להן הייתה תמיד מרגשת. תיבת דואר היא בעיני כמו ביצת קינדר, ביצת-תיבת הפתעה. אני אוהב להציץ, לסובב את המפתח.

יש לי תיבה גם בבית וגם בתא דואר בסניף ליד הבית. את כתב היד שלי יכול לפענח רק רוקח או רופא".

מתוך הסיפור "טיפות" ("געגועי לקיסינג'ר"): "חברה שלי אומרת שמישהו באמריקה, המציא תרופה נגד להרגיש לבד. היא שמעה על זה אתמול בשישים שניות בגלי-צה"ל, ועכשיו היא כבר שולחת מכתב אקספרס לאחותה, שתקנה לה מזה ארגז ותשלח בדואר....זה בא בשני סוגי אריזות-טיפות ותרסיס. חברה שלי ביקשה טיפות, היא אולי לא רוצה להרגיש לבד, אבל גם לא לפגוע באוזון.....עכשיו, היא אומרת שהיא חוזרת מהדואר, היא כבר יכולה להפסיק לגור איתי".

"אחד הריגושים שלי עוד מילדות". קרת ותיבת הדואר בכרם התימנים

"עם חיות זה הרבה יותר קל"

"כשאני בחו"ל אני מבקר תמיד בחנויות ספרים וחיות. אני מאוד אוהב ים, וכשהוא חסר לי אני מחפש אקווריום לבהות בו. כשאתה מתבונן באנשים, יש יותר מדי שכבות בכדי שתוכל להתפעל מהדבר המדהים הזה שקוראים לו חיים. עם חיות זה הרבה יותר קל. בעיקר עם אלו שיותר רחוקות ממך כמו דגים או חרקים".

גרפיטי אנושי

"הדבר שאני הכי אוהב זה אנשים. הרבה סיפורים מתחילים משיחות מקריות, משפט שנשאר תקוע בראש. עצרנו ליד קיר גרפיטי ברחוב מרכז בעלי מלאכה, ופגשנו את השלט והאיש 'אלברט הבולגרי'. רפד שנראה כמו דמות מסרט של קוסטריצה. אם תמצאו איזה אלברט באחד הסיפורים הבאים שלי, תדעו מאיפה הוא הגיע".

כיכר שהיא כמו פיצה עם אננס ואנשובי

"בילדותי הייתי נוסע לכיכר לראות סרטים של בלמונדו בקולנוע 'אסתר', שכבר נסגר. בשנות ה-20 גרתי ליד והייתי יושב בכיכר הרבה. המקום הזה הוא כמו פיצה עם אננס ואנשובי: הומלס מזוקן, פאנקיסט שבא להריח דבק, תייר יפני שבא לצלם את המזרקה ועוד טיפוסים שחיים את ה'הארדקור' של החיים, מעורבבים על אותו מגש עם מזרקה באמצע. למקום כל כך מכוער מגיע שיכתבו עליו סיפור, אז כתבתי את 'סבלנות'".

"ה'הארדקור' של החיים". זכרונות לצד מזרקת אגם בכיכר דזינגוף

• לכל הכתבות במדור "מסע עם כוכבים"
  

• גילי מצא עיתונאית וצלמת שצילומיה מתפרסמים בעולם