האם ניתן לפתח גלאי זכרונות?
בשנים האחרונות מנסות חברות מסחריות לפתח שיטות חדשות לגילוי זכרונות שיהיו קבילות כהוכחה מדעית בבתי המשפט. האם ניתן להרשיע אדם בפשע או לפטור אותו מעונש על סמך הפעילות החשמלית במוחו?
בסרט הבידיוני "שמש נצחית בראש צלול" משנת 2004 עוברים ג'ים קארי וקייט וינסלט, זוג אוהבים, פרוצדורה חדשנית למחיקת זכרונות. הם רוצים לשכוח לתמיד אחד את השני, אך שברי זכרונות צפים ועולים במוחם.
העלילה המפותלת ממחישה את הידוע מאז ניסוייו הקלאסיים של קארל לאשלי (Lashley) בשנות ה-20 של המאה הקודמת: זכרונות אינם ממוקמים באזור אחד ספציפי במוח, אלא מפוזרים על-פני רשת עצבית נרחבת ומסועפת, וכי באזור אחד ברשת העצבית מיוצגים זכרונות רבים.
עובדות אנטומיות ותפקודיות אלו מלמדות שלא ניתן למחוק זיכרון מסויים מהמוח. אך האם ניתן לגלות את קיומו של זיכרון במוח, כגון זיכרון על פרטים מסויימים מזירת הפשע, הידועים רק לפושע?
השיטות הקיימות לגילוי זכרונות מבוססות על העובדה שהמוח מגיב בצורה שונה לארועים מוכרים בהשוואה לארועים חדשים, כאשר הפעילות נמדדת באמצעות EEG ("רשמת מוח חשמלי") או fMRI. להלן תיאור הפארדיגמות המחקריות העיקריות לגילוי הבדלים בפעילות המוחית בין ארוע חדש וארוע ישן:
הטרמה (Priming)
בהשואה לתמונות חדשות שמעולם לא ראו קודם, נבדקים מגיבים מהר יותר ובדיוק רב יותר לתמונות מוכרות, ובמוחם נמדדת ירידה בפעילות העצבית המכונה repetition suppression.
זהו בעצם מדד עקיף לזיכרון, המתאפיין בספציפיות גבוהה. לדוגמא, אם הנבדק ראה סכין מזירת הפשע, מוחו יגיב אחרת לתמונה של אותה סכין מזווית אחרת, או לתמונה של סכין חדשה.
האם זכרונות יכולים לשמש כעדות קבילה בבית המשפט? (צילום: Index Open)
נכון להיום ידוע שאפקט ה- priming נמשך כמה ימים, ולכן לא ברור אם יכול לשמש בחקירת פשעים שבוצעו לפני זמן רב. לאור מגבלותיה, השיטה חשופה ל- false negatives, כלומר התגובה לתמונות ישנות עלולה להתפרש כתגובה לתמונות חדשות ולהביא, תאורטית, לזיכויו של הפושע.
אותות חשמליים לאירועים חדשים וישנים
כאשר מודדים פעילות חשמלית באמצעות אלקטרודות המוצמדות לקרקפת בשיטה המכונה ERP (Event Related Potential), ניתן להבחין בודאות בשני אותות חשמליים ייחודיים המבטאים את ההבדל בין תמונות חדשות ותמונות ישנות.
התגובה המהירה שנרשמת מקליפת המוח הפרונטלית כ-300 עד 500 אלפיות השניה לאחר הצגת התמונה ("פוטנציאל שלילי"), קטנה בעוצמתה כאשר הנבדק מתבונן בתמונות ישנות, ומייצגת כנראה את העובדה שהתמונות מוכרות לנבדק.
לעומת זאת, מקליפת המוח הפריאטלית נמדדת תגובה מאוחרת יחסית, כ-400 עד 800 אלפיות השניה לאחר הצגת התמונה ("פוטניצאל חיובי"), ותגובה זו גדולה בעוצמתה כאשר הנבדק מתבונן בתמונות ישנות, המייצגת כנראה את ההיזכרות של הנבדק בפרטים הקשורים לתמונה.
גם שיטה זו חשופה לטעויות (false negatives) מאחר ותמונות חדשות שדומות לתמונות המוכרות לנבדק עשויות לעורר במוח את התגובה האופיינית ל"ישן".
כמו כן, מאחר וזהו מדד ישיר לזיכרון, יכולת ההיזכרות של הנבדק תלויה בתנאים בהם קודד את האינפורמציה לזיכרון. הסטת הקשב או ביצוע מטלה נוספת באותו זמן יביאו לירידה משמעותית ביכולתו של הנבדק לשלוף את המידע מאוחר יותר מהזיכרון.
מן הראוי לציין שבתנאי מעבדה נבחן ההבדל בין "ישן" ו"חדש" רק יממה לאחר האימון. גם שיטה זו, אם כן, אינה אופטימלית להוכחת או שלילת קיומו של זיכרון ספציפי במוחם של נאשמים בפשע או במוחם של עדים לפשע.
האות החשמלי P300
אות חשמלי ייחודי נוסף שניתן למדוד באמצעות ERP הוא הפוטניצאל החיובי שנמדד מקליפת המוח הפריאטלית האמצעית כ-300 אלפיות השניה עד שניה לאחר הצגת תמונה נדירה ומשמעותית לנבדק.
בפארדיגמה המקורית, המכונה oddball task, התבקשו נבדקים להגיב בצורה מסוימת לתמונת המטרה שהופיעה בתדירות נמוכה, ובצורה אחרת לשאר התמונות.
המצדדים בשימוש בשיטה זו לחקר פשעים מאמינים שפרטים ספציפיים מזירת הפשע יהיו רלוונטיים לפושע, אל לא לנבדקי הביקורת החפים מפשע, ולכן רק במוחו של האשם תתגלה התגובה האופיינית.
מן הראוי לציין שגם פארדיגמה זו נבחנה במעבדה רק יממה לאחר האימון, וכי ברוב הניסויים השתמשו במילים ולא בתמונות.
מאחר ולכל דוברי השפה יש הכרות עם מילים כגון "סכין" או "פנס", הכרות שאינה תלויה בהכרח בנוכחותם בזירת הפשע, השימוש בשיטה לחקר פשעים הוא בעייתי בשל ריבוי מקרי ה- false negatives.
ניבוי באמצעות fMRI
בשנים האחרונות, עם פיתוח שיטות אנליזה מתוחכמות המאפשרות לנבא, על סמך הפעילות העצבית הנמדדת באמצעות fMRI, מה עשה הנבדק בזמן שמוחו נסרק, רבים עוסקים בשאלה האם ניתן להשתמש בשיטות פענוח (decoding) על מנת לגלות זכרונות ספציפיים?
במחקר שפורסם השנה בכתב העת המדעי PNAS, בדקו פרופ' אנתוני ווגנר (Wagner) ועמיתיו מסטנפורד האם ניתן לנבא על-סמך דגם הפעילות העצבית במוחם של נבדקים את קיומו או העדרו של זיכרון ספציפי.
לשלוף זכרונות היישר מהמוח (צילום: פוטוס/ויז'ואל)
בניסוי הראשון, נבדקים קודדו לזיכרון 210 פרצופים, ושעה לאחר מכן מוחם נסרק כאשר הוצג בפניהם 400 פרצופים (מחציתם חדשים) והם התבקשו להחליט האם הפרצוף חדש או ישן ובאיזו ודאות (גבוהה או נמוכה) הם זוכרים את הפרצוף.
בניסוי השני התבקשו הנבדקים לדרג את מידת האטרקטיביות של הפרצופים, ואחר כך הופתעו במבחן זיכרון. כצפוי, במהלך מבחן הזיכרון הישיר נמצא שניתן לנבא, על סמך הפעילות העצבית בהיפוקמפוס ובקליפת המוח הפרונטלית, את תשובות הנבדק (כלומר האם פרצוף זוהה נכונה כישן או זוהה נכונה כחדש).
מאידך, כאשר הנבדקים הופתעו במבחן זיכרון, היכולת לנבא את תשובותיהם (ישן/חדש) על סמך הפעילות העצבית במוחם ירדה משמעותית. על סמך ממצאים אלה הסיקו ווגנר ועמיתיו שנכון לעכשיו לא ניתן לזהות בוודאות את קיומו של "זיכרון אובייקטיבי" במוח באמצעות fMRI וקראו לשימוש זהיר בשיטה במערכת המשפט.
קבילות ממצאים ממדעי המוח בבתי המשפט
שליפת מידע מהזיכרון, כידוע, הוא תהליך מורכב התלוי בגילו ובמצבו של הנבדק, ונדון לכישלון בתנאי קידוד לא אופטימליים וככל שחולף הזמן.
הממצאים המדעיים שנאספו עד כה מבוססים על מחקרי זיכרון מבוקרים בהם נבדקים שיתפו פעולה עם החוקרים וביצעו מטלות קוגניטיביות שונות, מבלי שניסו להסתיר אינפורמציה, ומבלי שתרחף מעליהם סכנת ההפללה העצמית ואיבוד החופש.
בשנת 1993 קבע בית המשפט העליון בארה"ב שעדות מדעית היא קבילה כאשר:
1) השיטה נוסתה ונבחנה
2) השיטה עברה peer-review ופורסמה בכתבי-עת מדעיים
3) שכיחות הטעות (error rate) ידועה
4) השיטה מקובלת בקהילה המדעית
על סמך קריטריונים אלה שוחרר בשנת 2000 רוצח מאיואה שממוחו נרשם ה-P300 שהוכיח את חפותו 23 שנים לאחר הרצח. הפסיכולוג הקנדי פרופ' דניאל מיגאן (Meegan) טוען, ובצדק, שהחלטת השופט היתה שגויה מאחר והשיטה נבחנה בתנאי מעבדה רק יממה לאחר הארוע, ואינה יכולה לשמש להוכחת חפות מפשע בשל שכיחות ה- false negatives.
את ההבדל בפעילות המוחית בין ארוע ישן לארוע חדש ניתן למצוא גם במוחם של נבדקים חפים מפשע, ולו רק בשל חשיפתם לתיאור הפשע באמצעי התקשורת.
מיגאן טוען לפיכך שלמרות שמוקדם מדי ליישם את השיטות לגילוי זכרונות בחקר פשעים, הדיאלוג בין המדענים ובין אנשי החוק צריך להימשך ואולי בעתיד יאפשר המחקר המדעי להבין לאשורו את מהות האותות העצביים המייצגים את המוכר והידוע לעומת החדש והבלתי-מוכר.
לסיום, ברצוני לציין שגילוי זכרונות אינו "קריאת מחשבות" וכי יש הבדל מהותי בין "מכונת אמת" (בארה"ב, אגב, הפוליגרף מכונה "גלאי שקר") ובין גילוי זכרונות.
הפוליגרף מבוסס על תגובה פיזיולוגית לגילוי שקר או תרמית, תגובה עליה ניתן לשלוט באמצעות אימון מתאים על מנת "לעבור" את המבחן, ואילו גילוי זכרונות מבוסס על ההבדל בפעילות המוחית בתגובה לארוע מוכר לעומת ארוע חדש, כלומר על תגובה עצבית ספונטנית שמן הסתם לא ניתנת לשינוי, אבל זוהי שאלה אמפירית למחקרים עתידיים.
אלומית ישי היא פרופ' לחקר המוח באוניברסיטת ציריך שבשווייץ.
לפנייה לכתב/ת 
